מקובל ומהפכן

הקדמה

ראשית נברר – מה מיוחד במשנתו של בעל הסולם?

מדובר בתורה מאחדת וכוללנית, הנשענת על מספר עקרונות יסוד המגיעים היישר מהבנת יסודות מערכת העולם הרוחני. דברים שנאמרו על ידי ענקי רוח אחרים ברמיזה, באופן חלקי או בלשון סתום, מופיעים בכתבי בעל הסולם בשפה פשוטה ובהירה, כאשר כל מונח חדש מוגדר בדיוק רב. הרב אשלג הדגיש את חשיבותה הרבה של השליטה בשפת הקבלה שהוא מכנה בשם "שפת הענפים".

תורת בעל הסולם מקיפה שלשה תחומים עיקריים, כאשר בכל אחד נעשה שימוש בעקרונות משותפים:

• יסוד היסודות ומקור לכל תבונה, היא הבנת רצון הבורא על בוריה, כאשר רצון זה בא לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר בפנימיות התורה. אי לכך, מפעלו הגדול של רבינו היה ונשאר בירור וביאור של חכמת הקבלה. שיטתו המקורית ללימוד תורת הסוד באה לידי ביטוי בחיבוריו הרבים, ובפרט בפירוש "הסולם" על ספר הזוהר, בפירושו על כתבי הארי ז"ל בחיבורו "תלמוד עשר הספירות", בספר "פנים מאירות ופנים מסבירות" ועוד.
• לאחר בירור המושגים היסודיים של המציאות הרוחנית, מציע הרב אשלג לכל אדם השקפת עולם אמונית, המקיפה את כל השאלות הקיומיות של כל פרט, המאפשרת גיבוש גישה הרמונית לעבודת ה', לתיקון המידות ולמערכת היחסים שבין אדם לחברו. תפישה זו מוצגת באריכות בחלק גדול מהמאמרים בספרים "מתן תורה" ו"ספר ההקדמות".
• מתיקון האדם הפרטי עובר רבינו לתיקון עם ישראל והחברה האנושית כולה. על פי שיטתו, תיקון חברתי הוא תנאי הכרחי לגאולת עם ישראל והאנושות כולה.  קווי היסוד לדמותה של חברה עתידית אידאלית (קרי, אהבת הזולת וערבות הדדית) מוצגים    במאמרי "מתן תורה" ו"הערבות". צורת המיזוג בין צורכי הכלל וחופש הפרט מתוארים במאמר "החרות", והדרכים המעשיים לכונן חברה כזו מוצגות בפרוטרוט בקונטרס "כתבי הדור האחרון".

נדיר לפגוש דמות יהודית בסדר גודל כזה, בעלת שיטה יסודית המקיפה תחומים כה מגוונים כגון למדנות, הגות, וחשיבה חברתית-מדינית. נדיר עוד יותר כשכל התחומים מתחברים על פי שיטה פרשנית חדשה והומוגנית של תורת הנסתר.
כפי שנראה בהמשך, ניתן לומר שבכל אחד מהתחומים הנ"ל פיתח הרב אשלג גישה חדשה, ואולי אפילו מהפכנית, שהשפעתה הולכת וגודלת בדורות האחרונים.

נפרט כעת נקודות מרכזיות של משנת בעל הסולם.

1. חובת עם ישראל ללמוד את חכמת הקבלה

נקודת המוצא של מפעל חייו של הרב אשלג היא התודעה העמוקה שלימוד הקבלה הוזנח במשך דורות רבים, ודבר זה הוא הסיבה להעמקת הגלות ולריבוי הייסורים ברמת הפרט והכלל גם יחד.
על דרך משל, בגוף האדם כל אבר מקבל את צרכי הקיום שלו, אך גם מסייע לכל האברים האחרים. כל זה קורא בסדר ואיזון מופתי, זאת בתנאי שכל אבר וכל תא ממלא את תפקידו כראוי. במידה שחלילה אבר מסוים חולה או חסר, הרי שכל האברים האחרים סובלים מליקוי זה. כך גם בעולם הנשלט על ידי חוקים רוחניים, הפרט מושפע מהכלל והכלל מושפע מהפרט.
עם ישראל הוא הלב של האנושות כולה, בכוחו להשפיע לכל העולם מאורו או למנוע מכולם את החיות הנחוצה, במידה ואינו ממלא את תפקידו. ומהו תפקידו? לגלות את סודות התורה, לקיים את מאמר "ואהבת לרעך כמוך" ולהדבק בבורא. שלשת היעדים מושגים בשלמותם הרצויה רק על ידי לימוד חכמת הקבלה.

וכך כותב רבינו:
"אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל."
(הקדמה לספר הזוהר אות ס"ז)

כשפגש רבינו לראשונה חכמים הלומדים בישיבת המקובלים בירושלים, התאכזב קשות לגלות שהם אינם מבינים את תורת הנסתר, אלא מסתפקים בלימוד שטחי של הקבלה.
לכן ראה הרב ראה את עצמו כבעל שליחות היסטורית לזרז את גילוי חכמת הקבלה, מתוך שכנוע פנימי שזוהי הדרך היחידה להביא גאולה לעם ישראל ולעולם כולו. בגילוי מיסטי התברר לו שתפקיד זה הוטל עליו על ידי גלגול נשמת האר"י ז"ל בו עצמו.
הרב לא חסך ביקורת על מנהיגי הדורות הקודמים שהזניחו את לימוד הקבלה ואסרו על הקהל לעסוק בכך:

"ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה."
(הקדמה לספר הזוהר אות נ"ז)

הסתייגות מלימוד הקבלה היתה נפוצה ביותר בקרב עולם לומדי התורה, ורבינו ראה בהתנגדות זו יעד מבוצר שעליו להילחם בו בכל כוחו:

"בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח"ו מישראל."
(הקדמה לתלמוד עשר הספירות)

וכך מתאר רבנו את החלטתו לשבור את המוסכמות ולפרסם ספרי קבלה לרוב עם:

"זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופים וצביונם האמיתי."
(עת לעשות)

2. הרצון לקבל: חידושו הגדול של בעל הסולם כבסיס לשיטתו בלימוד הקבלה

המושג של הרצון לקבל תענוג הוא הבסיס לחידוש הגדול של הרב אשלג, ועליו בנויים פרשנותו לתורת הסוד, תפישתו האמונית והשקפתו החברתית.

ביסוד תפישה זו עומדת האבחנה המכרעת בין תכונת הבורא לתכונת הבריאה. הבורא הוא שלם מוחלט, ולכן אין לו שום רצון לקבל דבר מאף אחד. המניע שלו לברוא נבראים הוא לשם הרצון שלו להעניק להם אושר ותענוג באהבה טהורה ואין סופית. על מנת שהנברא יוכל לקבל תענוג זה הוא זקוק שיהיה לו רצון לקבל תענוג.
לדוגמה, אם אדם מזמין את חברו לסעודה, על מנת שהאורח ייהנה חייבים להתקיים שני תנאים:
התנאי הראשון הוא שהאורח יגיע לסעודה עם תאבון, שכן אם הוא מגיע שבע, הרי שהוא לא ייהנה מהאוכל הטעים שהכין בעל הבית. התנאי השני, והוא למעשה בסיסי יותר, הוא הצורך שיהיה בסעודה אוכל, שכן אחרת, אורח שמגיע רעב ולא יאכל יצטער על כך! והנמשל: כדי שאדם יחוש הנאה, צריכים להתקיים שני תנאים בעת ועונה אחת: מציאות של רצון לדבר מסוים,  וקיום של אותו דבר בהשג יד!
כללו נוסף  ככול שהרצון לדבר מסוים גדול יותר, כך גם התענוג בקבלת הדבר גדול יותר.
הרצון לקבל, אשר אינו קיים אצל הבורא, מתגלה ברוב עוצמתו אצל הנברא, והוא החומר הבסיסי המרכיב אותו.
גיוון עוצמת הרצון ובחירת הדבר הרצוי מאפשר התפתחות של אינסוף בריאות השונות אחת מהשנייה, אבל סוף סוף כולן מורכבות מאותו חומר הגלם ראשוני. הספירות והעולמות הרוחניים השונים מתאפיינים גם הם על פי תכונות שונות, אך מוגדרות על פי הרצון לקבל שמרכיב אותם.
מכאן אנו מגיעים לשאלת מרחב הבחירה של האדם. נקודת הבחירה של האדם איננה באיזה כלי להשתמש, שהרי הוא מחויב להשתמש בכלי היחיד הנתון לו – הרצון לקבל. ממילא, יכולת הבחירה שלו מוגבלת לשאלת התוכן אותו הוא יוצק לאותו כלי של הרצון לקבל. על דרך משל, נפח משתמש בברזל כחומר גלם לכל יצירותיו. הצורה שהוא ייתן לברזל תקבע לאיזו מטרה ישמש מעשה ידיו: חרב או מחרשה, כלי משחית או כלי עבודה, וכן הלאה.
השימוש הנכון בכוח הרצון לקבל בהקשר העולמות השונים בתורת הסוד, מאפיין  מושגים קבליים של קדושה, הזדככות או תיקון. לעומת זאת, שימוש לא נכון ברצון לקבל יסביר את המושגים של טומאה ושבירה. 

החידוש השני של רבנו, הוא הסברו למושג "המקום" בעולם הרוחני.
קירבה בין שני מהויות מראה על דמיון בניהם (השתוות הצורה בשפת הקבלה), וריחוק מראה על שוני והבדל (שינוי צורה).
למשל, כשאדם מחפש בת זוג הוא יבחר אישה בעלת מכנה משותף גדול ככל האפשר כבסיס לבניין החדש של החיים המשותפים. המכנה המשותף של הרצונות של בני הזוג מאפשר קירבה, תקשורת שיתוף ואהבה. בשל שינוי הצורה, הרצון לקבל מרחיק את הנברא מהבורא, ולכן על הנברא לשנות את צורת הפעלת הרצון שלו, מ"רצון לקבל על מנת לקבל" ל"רצון לקבל על מנת להשפיע (לתת)". כך הוא יוכל להתקרב לבורא ולקבל ממנו את כל הטוב המוכן לו.

(ראה הרחבת המושגים ב"עקרונות העולם הרוחני ע"פ תורת הקבלה" )

בעל הסולם מספר שגילוי מושגים אלו הם סימנים של הגאולה הקרובה:
"הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל  המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, וע"כ נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות. ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנברא. וזה שכתוב: "הדבק במדותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המדות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא שהוא רק להשפיע. באֹפן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להדבק בו שהוא השואת הצורה.
ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח. וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלמוד הזה אז נזכה לגאולה השלמה."
(כתבי הדור האחרון)

3. אמונה ועבודת הבורא בתורת בעל הסולם.

על בסיס העקרונות הנ"ל מצייר הרב קווי יסוד לבניית תפישה אמונית שלמה.

א. יחס האדם לבוראו

הבריאה כולה היא תוצאה של הרצון של הבורא להיטיב לנבראים. מהבנה זו עולים שתי נקודות חשובות:

• הבורא הוא טוב ומטיב. כל דבר שקורה הוא תוצאה של הרצון להטבה של הבורא. ממילא, הבורא לא יגרום רע לאף נברא, שכן זה סתור את רצונו להיטיב.
• יש לבריאה תכלית. המציאות אינה דבר מקרי או חסר משמעות. לאחר ההבנה שיש לבריאה מטרה, מובן גם שכל מרכיב בבריאה כפוף למטרה זו. עלינו לקבל גם שהבריאה נעה בתהליך התפתחותי דטרמיניסטי לעבר נקודה סופית ידועה מראש.

מכאן עולות שאלות קשות: מדוע אנו לא חשים בטוב הזה? אדרבא, אנו מזהים בעולם מצב הפוך, של ריבוי סבל וחושך, לכל אדם פרטי ולכל האנושות בכלל. סתירה זאת, שבין הסדר הרצוי לבין האי סדר המצוי לנגד עיננו נמצאת במרכזה של ספר איוב, והיא המקור לכל הסבל הקיומי של המאמין. וכך מתאר זאת רבינו:

"וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו. שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית' בכל לב, נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו ית' על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך כראוי."
(הקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות")

לשאלה נוקבת זו, נותן הרב אשלג שני הסברים יסודיים:

• ההטבה של הבורא לנבראים תתגלה במלואה רק בסוף התהליך (כשכל הבריאה תגיע למצבה המתוכנן האידיאלי) ולא באמצעו. בשלבי הביניים, הקשיים, המרירות והייסורים, הם תחנה הכרחית המאפשרת הבשלה של מציאות מתוקנת ומושלמת:

" זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.
וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו. וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור, כלומר שיש לו כח לעמוד על רגליו וללכת ושכל להשמר מפגע רע הנמצא על דרכו, משא"כ אדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול חושים.
הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות שברא אינה אלא בדמות של "השגחה מטרתית", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם, ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל הניסיון..."
(מהות הדת ומטרתה)

 • הסיבה שניה לכך שאנו לא מזהים את טוב הבורא, מוסברת דרך הפנמת המושג של הסתר הפנים.

על פי תורת הקבלה, טוב הבורא שופע כל הזמן על הנבראים. לכן אין מצב שזרימת השפע תפסק אפילו לרגע, כי הרי שפע זה הוא הגורם המאפשר את קיום העולם בכל עת ועת. מכאן שאי אפשר לפרש את מושג ההסתר הפנים כהפסקת רצון ה' להיטיב לנבראים. יתר על כן, ההסתר פנים נגרם על ידי האדם עצמו! נמשיל משל להמחשת הנקודה. השמש מאירה כל הזמן מחוץ לבית, וכמות האור שתכנס לחדר תלויה במידת פתיחת התריס שבחלון. והנמשל ברור – האדם, בהתנהגותו ובאמונתו הוא הקובע את רמת החשיפה שלו למציאות הרוחנית.
ניתן לראות ששוב מילת המפתח כאן הינה עיצוב הצורה של הרצון. אם האדם פועל על פי צורת הרצון לקבל הטבעי שלו, אזי הוא יהיה בהפכיות הצורה מהבורא (שצורתו הוא רק רצון להשפיע) ולכן לא יחוש את הבורא כלל וירגיש שהוא בהסתר פנים. ככל שהוא יעבוד על שינוי צורת הרצון לקבל שלו, הוא יתקרב לתכונת הבורא ואז יוכל להבין אותו וליהנות ממנו.
בתפישת העולם של הרב אשלג ריחוק (שינוי צורה) מהבורא הוא המקור לכל סבל:

...וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר ית'.
(מהות הדת ומטרתה)

 

ב. קיום מצות ותיקון המידות

על מנת לקבל את כל הטוב שהבורא רוצה להעניק לו, על האדם להדבק במידותיו על משקל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". במילים האחרות, עלינו לשנות צורת הרצון האגואיסטית המוטבע בנו (מלשון טבע) ולעבור לרצון אלטרואיסטי, כאשר כל כוחות הפרט מכוונות לטובת הזולת. מעבר זה קרוי "קניין טבע שני".
השינוי הנדרש הוא מעבר מאהבה עצמית לאהבת הזולת באמת, ללא כל אינטרס אישי. במילים אחרות, מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, רק על מנת לעשות נחת רוח לשני. באופן כללי, זה הדגם של קיום כל מצווה שהיא – לא על מנת לקבל שכר אלא על מנת לעשות נחת רוח לה'.

איך ניתן לבצע את מהפך הקשה הזה? הדרך היחידה היא על ידי קיום מצוות התורה. אך בל נטעה, לא מדובר בפעולה מכאנית או קסם המשנה מידה זו אחרת על ידי קיום המצוות. כדי שהתהליך יקרה, קיום המצוות צריך להיות בצורה מיוחדת במינה, שגם היא דורשת השקעה ומאמץ.
הדרך הבסיסית של קיום מצוות היא בשל יראת העונש או הרצון לשכר (בעולם הזה ובעולם הבא). מדרגה זו נקראת "עבודה שלא לשמה". עבודת ה' כזו איננה מאפשרת לתקן את מידותיו של האדם ולקרבו אל הבורא, כי סוף סוף המניע היחיד של עבודה כזו היה ונשאר האהבה העצמית, חיפוש האינטרס העצמי האגואיסטי.

יתרה מזאת, האדם ה"דתי" המקיים מצוות לשם קבלת שכר בעולם הבא נקרא "רשע", בדומה לאדם שאיננו מקיים מצוות ורק מעוניין בלאסוף נכסים חומרים בעולם הזה:

"וזה שכתוב בתקוני זוהר על הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל') שעלוקה פירושו גיהנם, והרשעים הנלכדים בגיהנם זה, צווחין ככלב הב הב [תן,תן] דהיינו הב לן עותרא דעלמא הדין, הב לן עותרא דעלמא דאתי. [תן לנו מאושרו של עולם הזה, תן לנו מאושרו של עולם הבא]"
(הקדמה לתלמוד עשר הספירות)

לסיכום, כל עוד האדם עסוק רק בתחום האהבה עצמית, אפילו אם ציפיית השכר היא רק לאחר מיתתו, הוא עדיין נמצא בתחתית המדרגה של ההתפתחות הרוחנית.

ג. מחוללי המהפך

על מנת לחולל השינוי הדרמטי באישיות האדם בעזרת תורה ומצוות, יש להסית את תכלית המצווה מהציפייה לשכר אישי אל הרצון לעשות נחת רוח לבורא:

"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ"ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום".
(מתן תורה)

בעיני הרב אשלג למצוות "ואהבת לרעך כמוך" מקום מיוחד מאוד בתהליך המדובר. על פי תפישתו, מצווה זו כוללת את כל המצוות התורה. היא המוקד של כל קיום רצון ה', וזה משתי סיבות עיקריות:
ראשית, קיום מצווה זו על בוריה, הווה אומר אהבה שמתבטאת בנתינה גרידא, דאגה לזולת, ללא שום תקווה של רווח משני, מלמדת את האדם איך לעצב את כל קיום המצוות שלו, לחדול מלחפש אינטרס, ולהיות רק ממוקד בנחת רוח של הזולת (אדם או הבורא). 
שנית, מצוות אהבת זולת (ובכלל כל המצוות שבין אדם לחברו) מסוגלת יותר להראות לאדם את התכונות שעליו לתקן בהשוואה למצוות שבין אדם למקום:

"וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.

...ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" ע"כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ"ל אות י"ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים".

(מתן תורה)

יש לשים לב לחידוש גדול זה שאומר שקיום התורה והמצוות איננו מטרה בפני עצמו, אלא הוא אמצעי לשנוי האדם. לפי הרב אשלג לימוד הקבלה אינו דרוש למי שהצליח לתקן עצמו דרך לימוד תורת הנגלה, אלא רק לרוב האנשים שאינם מצליחים להגיע למדרגת ה"לשמה" על ידי לימוד תורת הנגלה. וכך מפרש את דברי הרב חיים ויטל ז"ל, בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז"ל:

ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. וזה שכתוב, "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה" (חולין דף כ"ד)...אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין יצר הרע בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, ... ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ..., ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.
(הקדמה לתלמוד עשר הספירות)

 

4. החזון החברתי

אהבה אמיתית
בשונה מקודמיו, הלך הרב אשלג צעד נוסף קדימה, ותרגם את עקרונות תפישתו הרוחנית לתורה חברתית שלמה. תפישתו החברתית מושתתת על הגדרה מקורית של המילה "אהבה" .
במאמר מתן תורה שואל הרב שאלה נוקבת:

"ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצוה הזאת גופה, כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות [בלתי אפשרי לגמרי], כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה?"
(מתן תורה)

וניתן להוסיף על כך שאלה נוספת. האהבה הינה רגש שניתן לתארו כתחושת המשיכה אל האחר או כתחושת הנעימות שבנוכחות האדם האהוב. ממילא, כיצד בכלל ניתן לצוות על אהבה?

התשובה לשאלות הנ"ל היא פשוטה למדי. אהבה אמיתית איננה תחושת אושר מקרבה של אדם מסוים, אלא היא עצם הדאגה והאכפתיות לזולת.
כל אחד "אוהב" את עצמו במובן שכל אחד דואג לצרכים של עצמו, כגון שיהיה שבע, לבוש, מוגן, בריא ועל מנת שיוכל להתקיים בנחת. התורה מצווה אתנו לדאוג לשני "כמוך", קרי, באותה אכפתיות ובאותה מסירות שאנו דואגים לעצמנו. כדי לקיים את מצוות אהבת הזולת באופן שלם, על האדם להיות מסור אך ורק לצרכי האדם השני ולחברה בכלל.
כל אימת של התעסקות עם הצרכים העצמיים, גורעת מהאדם את היכולת להתמסר לגמרי לכלל, וזוהי המשמעות העמוקה של המושג "כל ישראל ערבים זה לזה".

חברה אוהבת
מתוך הדברים האמורים לעיל, האפשרות היחידה לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומכאן את כל התורה כולה, תלויה ועומדת על נכונות של כל פרט בחברה לזנוח את הצרכים האישיים שלו ולהתמקד בצרכי הזולת. וכך כותב רבינו:

"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
(מתן תורה)

אהבה אונברסלית
אהבת הזולת צריכה להתפתח באופן הדרגתי, במעגלים הולכים וגדלים, עד שהיא מקיפה את כל המין האנושי: 

ואז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצות של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית, וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתית, דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך לא תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחבת בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושות כולה.
(מהות הדת ומטרתה)

ובסופו של דבר יגיע המצב שכל האנושות תתוקן על פי אותה התכונה, כי זו הרי המטרה הסופית שלה:

"כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו"
(הערבות)

החברה האוטופית
ב"כתבי הדור האחרון" מתוארים הקווים הכלליים של החברה העתידית האוטופית (הקומוניזם האלטרואיסטי), שתאפשר את תיקון האדם והעולם. בחברה זו כל אחד מקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך כקיום רצון עליון של הבורא, על פי הנוסחה הפשוטה:

"הדת הוא בסיס היחיד הבטוח להעלות הרמה המוסרית של החבר עד שכל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו"
(כתבי הדור האחרון)

יש חשיבות עליונה לאיזון בין ציות לרצון הרוב לכיבוד חירות הפרט:

"יש להוסיף עוד על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין הדברים הגופניים - לדברים שבדעות והשכלות בנושא הנידון! כי ענין האחדות החברתית, העשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים ועניני הגוף שבבני אדם. שהפרוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענות ומקרים רעים. אולם ענינים שבדעות והשכלות - הוא להפך מקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הבקורת, נבחן בהם למקור כל הכשלונות, והמפריע את כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - -  כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד, היוצא והמתגלה בין הדעות".

אותם הכללים ינחו את היחסים שבין האומות עד שיוצר "סדר עולמי חדש", שכל אומה תשתף את המשאבים שלה עם האחרות:

"במילה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה תהיה מקנה לאומה שלימה? וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בינלאומית: בין בחומר גלם, בין באמצעי יצור ובין ברכוש המצטבר לכל האומות בשווה, בלי הפרש בין לבן לשחור, בין איש הציויליזציה לפרימיטיבי, ממש כנוהג בין יחידים שלאומה אחת. ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם. וכל עוד שיהיה איזה הפרש, לא יפסקו המלחמות."
(כתבי הדור האחרון)

בעל הסולם חוזה משטר המושתת על עקרון החופש של כל פרט לבחור את דרכו, בכפוף קפדני לרצון הכלל, כאשר הרוב הדמוקרטי מחויב  למילוי רצון הבורא:

"ברור שלא יתכן חיי חברה תקינה ויציבה זולת שהסתירות שבבני החברה תהיינה נכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באֹפן שחברה טובה פירושה שיש בה רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי לעיל אות ג', שאין לייסד ק', מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע.
כאין שום תעמולה יכולה להבטיח משטר בכח על דורות העתידים. ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הצבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת שמטבעו ללכת ולהתחזק, ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקבלו תחילה הדת, ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון. ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.
ויש להבין, שאע"פ שהאבות קבלו עליהם הקומוניזם האלטרואיסטי מחמת שהם אידאליסטים אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קבלוה בכפיה ואונס כנהוג בק' אגאיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו ויבטלוהו.
ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הד".
(כתבי הדור האחרון)

 

  

Print