כשדמיון הופך למציאות (הרב מנחם סוכות)
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
מדוע צריך לייחס משמעות כה רצינית לדיבור, למילים?
הברואים מחולקים לארבעה קטגוריות. דומם, צומח, חי ומדבר. המאפיין הייחודי שלנו הוא היותנו "מדברים", האומנם? האם בזה בלבד אנו שונים משאר הנבראים? האם בעצם היותנו בעלי יכולת ורבאלית מפותחת יש סיבה לחלוקה נפרדת, ליעוד שונה כל כך?
זאת ועוד, בעוד כל שאר חלקי האדם מחוברים איכשהו למציאות האובייקטיבית, דווקא המילים יכולות להיות מנותקות ממנה לחלוטין. אדם יכול לדבר גבוהה גבוהה ולהיות רחוק אלפי מילין מאותן המילים, המינוח "אחד בפה ואחד בלב" מוכר לכולנו ולאו דווקא לטובה.
"כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" - אומר קהלת. היכולת של המילים להיות "מנותקות מן המציאות", היא גם המיוחד שבהן, הן יכולות להוות גשר בין האדם הנמצא כאן בעולם גשמי, לבין מציאויות שונות לחלוטין, עליונות וקדושות כל כך. כשקיבלנו את התורה קיבלנו מילים, נצטווינו "ודיברת בם", העיסוק במילים שמבטאות דברים נשגבים הוא שמחבר אותנו לאותם המקומות, לאותה המציאות.
בבריאת האדם נאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". התרגום מסביר שאותה "נפש חיה" היא ה"רוח ממלא", היכולת לדבר. הדיבור יכול לצאת ממקום כל כך עמוק באדם, מאותה נשמת חיים שנפח בנו הבורא. המילים יכולות גם להוביל אותנו למקומות שרק הדמיון יכול היה להגיע. המילים מתחמות את הדמיון והופכות אותו לסוג של מציאות, למציאות מוגדרת שניתן לשאוף אליה, להוציא החוצה, להעביר הלאה. לכן אנחנו מצווים כאן "לא יחל דברו", המילים הן קדושות, אסור להפוך אותן לחולין, לפגוע במימד המיוחד הזה לו הן נועדו.
אך בכדי שנוכל להשתמש בכוח העצמתי הזה של המילים בצורה נכונה, צריך הכנה ראויה. המדרש כאן מביא את דברי ירמיהו הנביא "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' - בֶּאֱמֶת, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" ומבאר: אמר להם הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת. אין אתה רשאי להישבע בשמי, אא"כ יהיה בך כל המידות האלו.
התנאי המקדים לשבועה, לשימוש העצמתי ביותר במילים, הוא היותם של שאר חלקי האדם מיושרים. "אמת, משפט וצדקה" מבטאים את זקיפת קומתו הרוחנית של האדם. בכדי להשתמש נכון בחלק ה"מדבר" שלנו, צריך שחלקי ה"דומם, צומח וחי" שלנו יהיו שלמים.
רק אחרי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" ניתן להגיע ל"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". וכשמגיעים למילים מתוך מקום שלם, יש בהן את הכוח והיכולת להביא אותי למקומות שעד כה רק מילים יכלו להגיע. "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" אינו רק ציווי, זו גם הבטחה שהדברים שביטאתי כרצון שלי, יעזרו לי להגיע אליו, גם אם זה נראה כל כך רחוק מהמקום בו אני נמצא כרגע.
