כוח ההודיה (הוד) שבנפש- חלק ד'
הווידוי בתפילה, האם האדם באמת מודה על עוונותיו ומרגיש אשמה ובושה?
אם אינו מתבייש אין זה נקרא הודאה ווידוי!
כמובן שגם כאן אין מדובר על הודאה של אדם שגאה במעשיו הרעים אלא על אדם שמתבייש בהם מאד ובכל זאת מודה על האמת – 'חטאתי עוויתי פשעתי וכו''.
אם כן, מה היא הגדרת הדבר 'מודה על האמת'?
כאשר נוח לי לחיות עם השקר, האמת איננה נוחה לי במקרה הנוכחי ובכל זאת אני מודה על האמת, בזה ויתרתי מעצמי משהו, וזה נקרא מודה על האמת. דהיינו הודיה זהו בעצם הסכמת כוח הביטול בנפש.
ישנה התבטלות חיצונית והתבטלות פנימית:
התבטלות חיצונית: אדם המתבטל רק כלפי מי שהוא תופס שהוא מעליו, אבל הוא לא מתבטל כלפי מי שהוא רואה אותו מתחתיו, וזה סימן שהוא לא מבין מהי מהות הביטול. כידוע, בטבע הנפש יש לאדם תענוג לשמש את הגדול, ולכן גם ביטול זה הוא בחינת אגואיזם וישות ולכן נקרא חיצוני*.
התבטלות פנימית: שורשה באחדות, תכלית הביטול עניינה מהתפיסה שאני לא אדם פרטי אלא אני מתאחד ונותן מקום לכולם ורואה שלכל דבר יש ערך (עיין תער"ב ע' תסז).
ההסכמה שיש עוד מישהו איתי בחיים, ואני מוכן להכניס אותו לרשות היחיד שלי, וההכנסה הזאת כביכול גוזלת ומצרה לי את הפרטיות (רשות היחיד),זה נקרא התבטלות.
כל זמן שהאדם מרגיש שיש לו רשות פרטית אין לו מידת ההודיה ואין לו התבטלות.
*(כאשר אדם מפנים שהיחידי ש"מחוצה לו" אינו אלא התגלמותו של הקב"ה, ממילא יוכל להחשיב ולכבד ביותר כל אדם ולהתבטל בפניו.(טוב כעת להעמיק יותר ולהתבונן במה שכתב בעל הסולם זצוק"ל (מבוא לסה"ז אות לד) "אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה" ודו"ק).
כתוב בתהילים (קד,כד): "כולם בחכמה עשית". שורש ההתבטלות בא מכוח כך שהאדם תופס שכל הנבראים הם אחד, ורק מי שתופס את כל הנבראים כאחד מבין את הצורך להתבטל. להתבטל על מנת להתאחד!
ישנה התבטלות אמיתית והתבטלות מדומה:
התבטלות מדומה:
1)משיקולי אנוכיות - אדם עושה פעולות איחוד אך לשם עצמו וריווחו הפרטי.
לדוגמא אדם שרוצה להתחתן ע"מ שיהיה מי שידאג לו. פעולות אלו לא יניבו אחדות אמיתית ולא יהיה בהם קיום לאהבה.
2)משפלות בהמית - ריצוי כולם מתוך מקום של חולשה. חסרי חוסן עצמי לומר לא!
התבטלות אמיתית: נובעת מתפיסה שורשית של אחדות. ויתור והשפעה שלא על מנת לקבל בחזרה כלום. ויתור על ה'אני' עצמו!!! בהתחלה האדם מוותר על צרכים גשמיים, אח"כ על צרכים נפשיים ובסוף מוותר על עצם הקיום שלו (כמובן שלמעשה, ההכרח לא יגונה ולא ישובח, אולם אנו מדברים כאן על הנכונות מצד הנפש לביטול מוחלט).
התבטלות זו מגולה בפסוק (שמות לב,לב): "ואם אַיִן מחני נא מספרך אשר כתבת" – משה רבנו היה מוכן להיעלם מן העולם וזו בחינת הביטול האמיתי.
אם אדם מוכן לוותר על כל הדברים החיצוניים בכדי להגיע לתפיסה של האני הפנימי יותר, זה עדיין בגדר של ויתור על מנת לקבל בחזרה. כי כאשר האדם מגיע לביטול בשביל להגדיל את עצם תפיסת האני, זו בעצם הגאווה הגמורה ביותר שקיימת. כי השאלה האמיתית היא האם גם על אותו ה'אני' הוא מוכן לוותר או לא?
מטרתו האמיתית של הביטול הינה כפי שאומר הרמח"ל (מסילת ישרים,פרק יט):
"שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה".
ובלשון אדמו"ר הרש"ב (תער"ב,ע' תרא):
"לעשות למטה כלי לאלוקות בשביל ליחדא קוב"ה ושכינתה"
לא רק שאני ידבק בקב"ה, כי גם זה לא לשמה, אלא להגיע לביטול גמור שאני מוכן להידבק בלי תענוג. וכל זמן שהאדם מוכן להידבק רק עם תענוג, אזי זו העצמה של האני, אפילו ברובד הכי עמוק שלו.
כל תכלית הבריאה הינה ביטול ה'אני' מיש לאין.
התכונה הזו של הרצון וההסכמה להתבטל הינו טבעי בעומק נפשו של היהודי.
טבע האדם מצד אנושיותו הוא להעצים ולהגדיל את עצמו, ברם ככול שהוא יגדיל את עצמו כך הביטול שלו יהיה יותר קשה.
הישוב לסתירה הינו שעבד מלך מלך ודו"ק.
דוד המלך היה במלכות ובשפלות בו זמנית, דהיינו שידע שרוממותו ניתנת לו מצד הבורא ולא מצד עצמו הפרטי, בבחינת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (עיין תער"ב,ע' תעד).
אם אדם מחפש אמת בטבעו, שייך שהוא יחפש את נקודת ההתבטלות. ואם הוא לא מחפש אמת הוא לא מוכן להתבטל, כי הוא לא ירוויח מזה כלום. הוא מוכן להתבטל רק על מנת להרוויח דבר אחר.
הוד בבחינת 'הוד מלכות', 'הוד והדר':
לאחר שהאדם מיישם בעבודתו את שלושת הפרושים הקודמים – הודיה, הודאה ווידוי מתגלה עליו 'הוד מלכות'.
מי שנוהג בפשטות ובתמימות, בטבעיות ובתום לב, יכול לתפקד גם כמלך (להיות מרומם והגון וראוי למלכות מפאת עצמו) באופן טבעי וזורם, כשהמלכות הולמת אותו ומתאימה לו. מלך שמוכן לחשוף את פנימיותו ולפעול תמיד בטבעיות, להכיר תודה על הטוב האלוקי שניתן לו, להודות על האמת שגדולה ממנו ולהתוודות על חטאיו – הוא זה שמסוגל להיות מלך "מפאת עצמו", ללא כל יומרות שקריות (עיין בגמרא ע"ז,דף מד ע"א למטה).
