המדיינים: המדיינים את ישראל (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה (במדבר לא)
(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.
פשט הפסוק
משה מצווה לנקום את מה שעשו המדיינים לבני ישראל בטרם ימות.
האגדה על הפסוק (מדרש אגדה במדבר פרק ל)
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" [בפסוק שלנו], רצה לומר המדיינים אותנו, מלשון מריבה. דבר אחר: מיד ויבחר משה מן העם, בוא וראה חסידותו של משה רבינו עליו השלום, שהקב"ה תלה אסיפתו [פטירתו] על מלחמת מדין, והיה למשה לעכב את המלחמה כדי שיאריכו ימיו, ולא עשה כן! אלא מיד צווה שילכו למדין לנקום, ראה כמה היה שמח בגדולתן של ישראל. דבר אחר נקום נקמת. הקב"ה אמר למשה נקם בעצמך, והוא שלח אחרים, אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו דין שאני מכיר להם [אני מכיר להם טובה על מה קיבלתי מהם בעבר], וכן המשל אומר באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בה אבן, וכן עשה משה.
נקודות למחשבה
כבר בתחילת פרשת בלק מצווה ה' את משה רבנו להכות במדיינים עקב הרע שגרמו לישראל: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי" (במדבר כה). ובפרשתנו חוזר הקב"ה על הציווי ביתר שאת ומיד שולח משה את הצבא למשימה הקשה: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר".
- נשאלת השאלה: מדוע זעמו של הקב"ה מופנה במיוחד כלפי מדין ולא כלפי מואב אשר גם התעמת עִם עם ישראל? אגדתנו לומדת מהשם "מדינים", שהם "התדיינו" עם ישראל, מלשון מדון ומריבה. ומוסיף רבנו בחיי: "המואבים לא נכנסו לדבר אלא מחמת יראה [מפני עצמת עם ישראל]..., אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם". אכן, התורה מבדילה בין אויבי ישראל השונים. על מואב, שנלחם מתוך חשש קיומי, לא נגזר כליה. לעומת זאת, מדין פעל בערמה כנגד נקודות התורפה הרוחנית של העם: "עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן". במילים אחרות, מדין יזם התקפה ערכית שמטרתה להפיל את בני ישראל לרמה השפלה של עבודה זרה וגילוי עריות. לאורך ההיסטוריה חזר על עצמו מאבקם של שונאי ישראל בשני אופנים אלה. לצד רדיפות ופגיעה גופנית, התנהל גם מאבק אידאולוגי עיקש בעיקר מצד הכנסייה הקתולית. מטרת העימות היה להוכיח את עליונותה של האמונה הנוצרית על היהדות על ידי דיונים כפויים בין רבנים וכמרים. אחד מהדיונים המפורסמים, הנקרא "disputation" [מריבה] בצרפתית עתיקה, התנהל בפריס ב-1240 בין רבי יחיאל למומר ניקולס דונין בנושא התלמוד. ולמרות שהצד היהודי הצליח להגן על מורשתו ואמונתו, נפסק שכל ספרי התלמוד של הקהילה ישרפו בכיכר העיר.
- התורה מצווה "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט) [איסור הקלה שבנקמות] ולכן קשה להבין למה ה' דורש נקמה מהמדינים. לכאורה, נקמה הינה פעולה הרסנית שאינה גורמת שום תיקון לרע שנעשה, אך באה לספק את תחושת התסכול והעלבון של הנפגע. הייתכן לדבר על נקמה אצל שהקב"ה, שהוא כולו טוּב ואהבה? מסביר הרש"ר הירש [גרמניה מאה ה-19] שהמילה "נקם" קרובה לשורש "קם", והנקמה הא-לוהית היא מעשה של פיצוי ושיקום המקים את הנפגע (עם ישראל) מהבור שבו נפל. במקרה שלנו, רק מלחמת חרמה במדינים יכולה להבטיח את סיכול המזימה שלהם נגד עם ישראל. ומדייק הרש"ר הירש שלא כתוב נקמה במדינים אלא נקמה מאת המדינים, על מנת שלא יוכלו עוד להזיק לעם ישראל. הקב"ה ביקש ממשה לנקום נקמת ישראל, אבל משה עצמו מצווה "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". פגיעה בישראל היא פגיעה בה'!
