איפה הנזם? (הרב מנחם סוכות)
עֹלַת תָּמִיד, הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, לְרֵיחַ נִיחֹחַ - אִשֶּׁה לַה',
למה כוונת הכתוב "העשויה בהר סיני"? הרי קורבן התמיד, כשמו כן הוא, תמיד. כלומר הוא קרב כל יום, אז למה הוא מיוחס להר סיני?
המשנה באבות מלמדת: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", וְאוֹמֵר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה...
אם אדם אינו מתנהג כשורה, מדוע זה עלבונה של התורה? זה הרי העלבון והחיסרון שלו עצמו. מה האנלוגיה ל"נזם זהב באף חזיר"? הרי מדובר במי שעוזב את התורה ולא בנבל שלוקח את התורה עמו. המשנה גם מוסיפה את הפסוק שמדבר על הלוחות ואת הדרשה "אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת", מה זה קשור לאמירה הקודמת? ולמה בכלל אותה "בת קול" יוצאת דווקא מהר חורב?
כשאנחנו שואלים מה קרה בהר סיני, התשובה הרגילה היא "מתן תורה", עם ישראל קיבל לידיו את תורת ה'. כאן מלמדת אותנו המשנה שזה לא הכול, מה שקרה שם הוא הרבה מעבר לכך.
בברכת התורה אנחנו מברכים, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. ה' לא רק נתן לנו את התורה, הוא נטע והטביע אותה בנו. מאז מתן תורה התורה אינה דבר חיצוני לי, היא כבר אינה דרך שאני יכול להתחבר אליה. התורה היא ממש בתוכי, אני יכול לברוח לאלף מקומות, אבל לעולם לא ארגיש "בן חורין" אם לא אהיה מחובר למה שנמצא בתוך תוכי.
התורה כל כך מחוברת אליי, שאני לא יכול לעזוב אותה, כשאדם חלילה עוזב את הדרך הזו, התורה הולכת יחד עמו, לכן זהו "עלבונה של תורה", אותו נזם זהב שדבק בנו גם אם נגרור אותו חלילה למבואות המטונפים.
עולת התמיד, מעשי הקורבנות, האפשרות לקרב את העולם ולהגביה אותו על ידי מעשינו, היא "עשויה בהר סיני", היא תולדה של אותו חיבור, של הקשר שקשר הבורא בין החומר לרוח, בינינו לתורה.
ומשמעות נוספת יש לאותה משנה. "נזם זהב באף חזיר" הוא דימוי כל כך עוצמתי לבזבוז הזה, כשאני לוקח נזם זהב ומשתמש בו במקום שאינו תורם כלום, זה זלזול כל כך גדול. זה מראה שאני לא באמת מעריך את נזם הזהב.
בורא העולם יצר אותנו עם יכולות גבוהות כל כך, הוא נתן לנו כלים יקרים שאין כדוגמתם, חכמה, שכל, חושים. המבנה הייחודי שלנו מיועד להרבה מעבר ליכולת הישרדות. כשאני לוקח את הכלים האלו, אלו שיכולים לקחת אותי כל כך גבוה ומשתמש בהם רק לצורך חווית הנוחות בעולם הזה, זהו זלזול גדול באותם הכלים והמשנה מוסיפה שלא רק שזהו בזיון של הכלים, גם המטרה הזו, ההנאה מהעולם, מתפספסת. שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. תחושת הסיפוק והאושר האמתי, יגיעו רק כשאשתמש בכלים המיוחדים שלי למה שהם נועדו.
