לחקוק את התורה (הרב מנחם סוכות)
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָֽהּ:
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָֽה:
האם השירה הנפלאה הזו שפורצת מלבם של ישראל היא על הסיפוק הגשמי של המים בלבד? מכל מאורעות המדבר, מדוע רק כריית באר היא שמביאה לשירה הזו? מי הם ה"שרים" ו"נדיבי העם" שחפרו וכרו את הבאר?
הזוהר הקדוש שואל, מהו ההבדל בין שני המושגים, בין "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה'", המוזכרת בפרשתנו. לבין "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אנחנו יודעים שהתורה נחלקת לשניים, לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. בתפיסה הפשוטה התורה שבעל פה היא כול אותם דברים שמתחדשים בתורה מכוח שכלנו. ההלכות הנלמדות מתוך התורה שבכתב, הדרשות, ההסברים. ישנם אפילו חלקים שחודשו מכוח הרעיון התורני. אבל כאן, פחות או יותר, זה נגמר.
האמת היא שתורה שבעל פה היא הרבה מעבר לכך. המשמעות העמוקה של תורה שבע"פ היא שניתנה לנו יכולת למצוא את התורה מתוך העולם. לא רק בשכלנו הגשמי, אלא בכל מעשה ובכל תנועה.
כשאדם מנסה לכוון את מעשיו, לחפש בכל דבר את רצון ה', את המטרה לשמה נברא ולשמו הגיע אליו אותו הדבר. הלימוד הזה, התורה הזו, נחקקת בלבו. זאת כבר אינה התורה שמונחת לפנינו "לפני בני ישראל" ומאירה לנו ממקומה. זאת כבר חוקת התורה, התורה שנחקקת עמוק בתוכנו.
הגמרא מספרת לנו על גדולתם של החסידים הראשונים, "דורות הראשונים, עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. זו וזו נתקיימה בידן". לא מדובר כאן רק על שעות לימוד מול שעות עבודה. אותם החסידים ידעו מה העיקר ומה הטפל. הם לא עסקו במלאכתן ורק דאגו ש"יסתדר" עם התורה, עם רצון ה'. להיפך, הם הבינו שאותה המלאכה שהגיעה לידם, באה ללמד אותם משהו, לשם כך היא נוצרה. הם הבינו שהמלאכה אינה יותר מאמצעי, מכלי ארעי, לעומת המטרה הקדושה שמסתתרת בה. לעומת התורה שתיחקק בהם לכשיעשו את מלאכתם בצורה מבוררת. ואז, זו וזו נתקיימה בידם, המלאכה נעשתה והתורה נחקקה.
כשעם ישראל מגלה את הקדושה העצומה המוסתרת בכל מעשה גשמי, הם שרים. באר חפרוה שרים, כל העבודה היא לחפור, לחפש נכון את המים הטמונים בעמקי העפר. והמים האלו "במחוקק", נחקקים כל כך עמוק בתוכנו.
מעתה ניתן להבין יותר לעומק את דברי הנביא "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". החכם עיניו בראשו, הוא מסתכל על הראשית, על ההתחלה, על המטרה לשמה נבראו כל הדברים. כל אותם "אלה", המציאויות שנפרדות כל כך ונראות ממש לא קשורות לקדושה. כולם נבראו על ידי "מי", על ידי הבורא המסתתר, שכל כוונתו הוא שנזכור לחפש אותו ושעל ידי כל מקום בו נגלה אותו, כל פעם שנגלה אותו, תיחקק בנו אותה הדרך, אותה התורה.
