כח ההפכים (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה (במדבר יט)
(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
פשט הפסוק מי שריפת הפרה האדומה מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים.
האגדה על הפסוק (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת חקת)
אמר דוד "טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט), שדברי תורה צריכים לימוד, כל שכן חוקת הפרה שיש בה הלכות עמוקות שהיא מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. כיצד מי שהוא אוסף את אפר הפרה מטמא? שנאמר: "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה". והמזה הימנה צריך כיבוס שנאמר [בפסוק שלנו] "וּמַזֵּה [מתיז] מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב". לכך נאמר: "זאת חוקת התורה", חוקה חקק הקב"ה ואין אתה יכול להרהר עליה מפני מה זה ועל מה זה, אלא מדרשות תוכל לדרוש בה כפי שהדעת מכילה. וכן אמר להם רבי יוחנן בן זכאי בני לא המת מטמא ולא אפר הפרה מטהר אלא חוקה גזר הקב"ה כדי לטהר את ישראל.
נקודות למחשבה
מצוות פרה אדומה עטופה במסתורים וטעמיה נשארו צפונים במעמקי התורה. כל פרטי המצווה אומרים דרשני, החל מדקדוקי בחירת הפרה "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל", ודרך שריפתה, שבה מוסיפים מרכיבים שונים "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת" [צמר צבוע באדום]. ולבסוף, היו מערבבים את אפר הפרה למים, כדי להכין את "מי חטאת" הנקראים גם "מי נידה" המשמשים לטהר אנשים שנטמאו במגע עם מת. הפלא הגדול ביותר הוא ללא ספק תכונתה הדו-כוונית של מי החטאת, המטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים! בשל האופי הבלתי מובן של הכנתה ופעולתה התמוהה נקראת מצוות פרה אדומה "חוקה", הווה אומר, מצווה שאין לה טעם נגלה לבני האדם, כמו איסור אכילת בשר וחלב ואחרים. יתרה מזאת, מצווה זו הפכה בעיני עם ישראל והאומות לאב טיפוס של ציווי אלוקי הדורש ציות ללא הבנה שכלית. ומסופר (מדרש תנחומא חקת) על המלך שלמה – החכם מכל אדם: "אמר שלמה על כל אלה [כל טעמי התורה] עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ואמרתי "אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז כג).
טעמו של מאכל הוא הרושם שהוא משאיר על חיכנו, מבלי לגלות את מהותו הפנימית והיסודית של המזון לחושינו המוגבלים. כך גם כל טעם של מצווה שנוכל להרגיש, הינו במקרה הטוב רק תחושה חולפת ושטחית של חיבור עם אותה מצווה, שאינה חושפת את המחשבה האלוקית שעצבה אותה. לכן נחלקו מאוד גדולי ישראל לגבי הצורך בחקירת טעמים למצוות. הרמב"ם, למשל, הדוגל בגישה רציונאלית לקיום המצוות כותב ב"מורה נבוכים": "[ויש] מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ [רצון] הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנייה שיהיה בכל המצות טעם". מנגד עומד רבי נתן מברסלב, מגדולי החסידות, הדוגלת בעבודת ה' של הכנעה וביטול עצמות האדם מול הקב"ה, שכותב בהקשר לפרשתנו: "פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצוות הבורא יתברך שמו. ואסור להרהר בזה כלל" (לקוטי הלכות).
ואולי יורשה לנו "לדרוש מדרשות" על ידי רמזים דקים בענייננו. הפרה האדומה, סמל החיות השלמה במלוא כוחה, הופכת לאפר, סמל מוות וחורבן. לשריפתה נוספו הארז, סמל הגבהות והעוז, והיפוכו האזוב, סמל הפשטות והשפלות. לבסוף הכל מתערבים במים, סמל החיים וההתחדשות. בתוך מי החטאת טמון כח ההפכים, הפועל להפוך טמא ולטהור וטהור לטמא.
