לאחד את הפרטים (הרב מנחם סוכות)
כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.
המשפט הזה, האמירה שהייתה נוראה כל כך עד שגרמה למשה ליפול על פניו, נראית כל כך יפה. הטענה כי כל העדה אכן קדושים, כי רצון ה' הוא בעבודתו הייחודית של כל אחד ומעל הכול התמיהה מדוע לא להיות שווים? למה צריך מישהו בעל מעמד גבוה יותר?
מה באמת פסול בטענת קורח ועדתו? מהו באמת תפקידם של משה ואהרון?
במזמור קצר מתאר דויד המלך את ייחודיותם ותפקידם של שני אחים קדושים אלו:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד:
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו:
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה, חַיִּים עַד הָעוֹלָם:
התכלית של העולם הוא שלום, אותו כלי שהוא היחיד שיכול להחזיק ברכה. שלום אינו שקט ממלחמה. שלום גם אינו תיאור מצב של אחידות, של דעה אחת שווה. שלום הוא היכולת לקחת הרבה פרטים שונים ולחבר אותם בצורה בה הם משלימים זה את זה. בצורה בה כל אחד מבין כמה חשוב שיש גם את אלו השונים ממנו.
המשנה בפרקי אבות מביאה את דבריו של הלל: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי?
לא רק שאין תחליף לשום אדם, שכל אחד הוא ייחודי כל כך ובעל תפקיד ששום אדם אחר לא יוכל למלאות – אם אין אני לי, מי לי. אפילו לכל שעה יש תפקיד, תפקיד שאם לא אעשה אותו בזמן, אין לי איך להשלים – אם לא עכשיו, אימתי. ולמרות זאת, למרות הייחודיות האינדיווידואלית עדיין ישנו תנאי – כשאני לעצמי – מה אני. צריך לזכור שאנחנו חלק ממכלול, שכולנו אמורים ויכולים לפעול יחד וכי רק כך נגיע לאותה שלמות לאותו השלום.
כשנבראו השמים והארץ לכל יום בבריאה היה תפקיד, התפקיד של יום ראשון אינו דומה לזה של יום שני וכן הלאה. רק לאחר ההיפרדות הזאת, רק לאחר שישנם כוחות שונים, אז מגיעה השבת. היום שבכוחו לאחד את כל העשייה ולהפוך את הנפרדים לייעוד אחד ולמטרה אחת.
בית המקדש נקרא צִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי, המיוחדות של בית המקדש היא בכך שהוא מקום המאחד את היופי השונה של כל העולם.
כשם שלזמן ולמקום יש את השוני והמאחד כך גם בנפש [כידוע ששלושת רבדי העולם הם עולם, שנה ונפש]. לעם ישראל יש תפקיד דומה, אנחנו כאן בכדי לאחד את המיוחד שבכל הנפשות, ותפקידם של משה ואהרון לאחד את כל נפשות ישראל.
קורח חלק על השלום וחלק על השבת [מדרש], הוא לא ראה את החשיבות שבאיחוד, הוא הסתפק בכך שכל אחד מביא את הביטוי היפה והשונה שלו ולא הבין שכל זה נועד בכדי להתאחד ליופי שכולל את המורכבות. הוא חלק על הטלית – על כוחו של אהרון למצוא חיבור בצד החיצוני שלנו. וחלק על מזוזה - על הצורך במשה שיאחד את הדעת, את הפנים שלנו.
ובארון מונחים שמן המשחה, צנצנת המן ומקלו של אהרן, הכוח המאחד נשאר עמנו לדורות.
