לראות בעיניים (הרב מנחם סוכות)
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם.
האם אנחנו באמת אמורים לקבוע את חיינו על סמך משהו שונה מהעיניים? מהצורה בה אנחנו רואים את הדברים? האם לא נפלא שנהיה מחוברים ללב? למה הליכה אחרי הלב נחשבת לזנות? ל"אשר אתם זונים אחריהם"? למה זה בכלל מוגדר כסטייה מהדרך, כ"לא תתורו"?
כשהתורה מדברת על היכולת להוציא אמת לאור, בדיוק שני הכלים האלו נראים כחזקים ביותר, כאובייקטיבים ביותר. "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע ", עדות שבאה להוכיח עובדה יכולה להסתמך על ראיה או "ידיעה", מי לנו גדולים כעיניים וכלב לשם הבטחת האמת, הראיה והידיעה.
לא רק ב"מילי דעלמא", בעסקי העולם הזה, אנחנו סומכים יותר מכל על הראיה והידיעה. גם ה"עדות" שלנו על הבורא מתבטאת במילים "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ."
עוד שאלה שצריך לשאול על הפסוק היא, מדוע נאמר "אחרי לבבכם" ולא "אחרי לבכם", במקום אחר דורשים חכמנו "בכל לבבך" – בשני יצריך. אז מה המשמעות פה? האם גם אחרי יצר הטוב אין ללכת?
לאחר יציאת מצרים מתאר משה את השינוי הגדול שחל בעם במילים הבאות "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." מה זה אומר?
ברור שגם במצרים ראינו, ידענו ושמענו ועם זאת משהו היה חסר. שיעבוד מצרים היה לא רק שיעבוד גשמי פיזי, לא שלטו רק בגופנו, השעבוד השתלט עלינו לגמרי. העיניים שלי ראו אבל הראיה לא הייתה נקייה, היא אפילו לא הייתה ממש שלי. הלב ידע, אבל היה רחוק מלדעת את מה שטמון עמוק בתוכו. האוזניים שמעו, אבל לא את הקול הפנימי ביותר, את הקול שלנו.
יציאת מצרים, השחרור מהשעבוד, הוא שאפשר לנו להתחיל להיות מודעים לאמת הזו שנמצאת במקום כל כך פנימי. אפילו "יצר הטוב" עדיין רחוק מלהיות האני הפנימי הנקי הזה. יצר הטוב עדיין נמצא במקום של דאגה לעצמי, לספק את הרצון שלי להיות טוב. זו עדיין לא האמת הפשוטה האובייקטיבית ממנה אנחנו נבראנו. הפסוק אומר "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם", אדם חלילה יכול לאבד את היכולת להכיר את האור של עצמו, ומאידך "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק", הזכות הגדולה היא להכיר את האור הזה הזרוע בך מקדם.
פרשת ציצית נסמכה לפרשת המרגלים, בעיניהם ראו המרגלים את המצב כפי שראו. לא רק שתמונת המצב הייתה מדויקת, גם הסקת המסקנות הייתה נכונה, הם ראו שלא ייכנסו לארץ והם צדקו. אז מה היה חסר?
התשובה היא שהראיה הזו היא חיצונית, אם הראיה הייתה מגיעה מתוך אמונה בדברי ה', מתוך דביקות במה שקורה בעומק הדברים. הראיה כבר הייתה שונה, הקליפה החיצונה לא הייתה מצליחה להסתיר את האמת הפנימית.
ברור שבתחילה צריך להשתמש בכלים הפשוטים, לחפש בעיניים, לדרוש בלב, ובזכות כך "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת", הכנת הפתיל הלבן מכין מקום לתכלת, להארה משמים, להארת הנשמה החקוקה מתחת לכיסא הכבוד. אז "מצווה גוררת מצווה", לאט לאט מטפסים ומתנקים.
ברגע שמוצאים את הדרך צריך לצרף הרבה אמונה, כזו שתסייע לנו לגלות את מי שאנחנו יודעים שאנו. - לְמַעַן תִּזְכְּרוּ... וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. כך אפשר לזכור, לזכור את מה שכמעט שכחנו, את מה שנמצא עמוק בתוכנו. ולהיות קדושים – מיוחדים לחיפוש האמת, ללא שום נגיעה אישית.
