כוח הרחמים (תפארת)שבנפש- חלק ג'
חז"ל אומרים (יבמות עט.): "שלושה סימנים יש באומה זו (עם ישראל) רחמנים ביישנין וגומלי חסדים".
הרי יש גם גויים רחמנים, אם כן במה זה מייחד את עם ישראל? אלא אין מדובר על רחמים כתפיסה לאחד את כל הנבראים. שנגיע לתפיסה של אחדות מכוח הרחמנות.
כאשר אני נכנס מתוך נפשי ואני תופס שיש מישהו אחר זולתי, אני מרגיש את ההוויה שלו, אני מרגיש את הצורה שלו, ואני מרחם עליו, אזי התאחדתי איתו בעומק החסר שלו, ושם אנחנו הופכים לאחד.
העזרה למעשה שייכת יותר למידת החסד. העזרה למעשה היא רק חלק מהתכלית של הרחמים אך לא כל התכלית. אנו רואים גם שאין ביכולתנו לעזור בפועל לכול מי שאנו מרחמים עליו, הרי העולם מלא ייסורין. אלא התכלית היא ההגעה לאחדות כנ"ל.
כל זמן שאדם לא הגיע לרמת רחמים אמיתית בנפש הוא בעצם לא מאוחד עם הברואים, הוא חי לבד. ורגשי הרחמים שמתנוצצים אצלו הינם בחלקם ניצוצות של רחמים אמיתיים, ובחלקם דמיונות, הוא מדמיין לעצמו שפלוני סובל אך זה לא כך.
הפסוק אומר(תהילים צא,טו): "עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו". הרי שפרט לנקודה של "אחלצהו" שזה עניינו של החסד, הנקודה הראשונה היא "עמו אנכי בצרה". שכאשר שומעים את מצוקתו של אדם זה חלק מהעזרה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (משלי יב כה): "דאגה בלב איש ישֹחנה" ,ישֹחנה מדעתו, ישחינה לאחרים, לאותם שבאמת רוצים לשמוע ואז זה יעזור לו.
כאשר השומע באמת שומע והוא מתחבר למשמיע, הוא מרגיש אותו ומתאחד איתו, וכאשר נגלה בנפש אור האחדות מתגלה מנוחה.
כל הצרות מגיעות מ'עלמא דפרודא',מהנפרדות, ושורש התיקון הוא האחדות והמנוחה.
צריך זהירות גדולה עמוקה מאוד בנפש עד איזה גבול אני מסוגל להבין את הצד שכנגד ולא להיות מושפע ממנו לרעה במידה ודעותיו מעוותות. הרי אמרנו שההזדהות מחברת ואדם מושפע מאד מהתחברות ולכן צריך להיזהר!!! רצוי למטפלים שמרחמים באמת לטבול במקווה לאחר כל יום טיפולים!
צריך להרחיב אופקים, להתאחד ולהתכלל ולא לצמצם את עצמנו למציאות גבולית ופרטית, וכמובן שע"י ההרחבה הנכונה יוארו גדרי התורה.
