הפלא האמיתי (הרב מנחם סוכות)
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.
מדוע הנדר והנזירות נחשבים פלא? מה בכלל הרעיון של נזיר, האם שייך בכלל להתנתק מהעולם הזה, מהמצע אליו אנו מחוברים בעבותות רבים כל כך? האם להיבדלות מחלק מענייני העולם יש משמעות?
הקדוש ברוך הוא מתואר בתהלים כ"עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת", הפלא נחשב לעשייה. בשולחן ערוך מסביר הרמ"א את הפלא עליו אנו מברכים בברכת "אשר יצר", שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי.
זה שישנו עולם גשמי, פיזי, למרות המורכבות המדהימה, עדיין אינו פלא. אפילו העולם הרוחני, שאין לנו מושג בגדלותו, גם הוא אינו פלא. הפלא הוא שניתן לחבר בין שניהם. שלגוף יכולה להתחבר נשמה, שלמעשה פיזי יכולה להיות משמעות רוחנית. שכל בריאה גשמית מחביאה בתוך תוכה הארה רוחנית, קשר לאין סוף, לבורא.
המדרש כאן דורש את הפסוק שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז. שוקיו - זה העולם, שנשתוקק הקב"ה לבראתו, כמה דתימא "ועלי תשוקתו". ומנין שכן הוא אומר? שנאמר "ויכלו השמים והארץ וגו'", אין "ויכלו" אלא לשון תאווה, שנאמר "נכספה וגם כלתה נפשי וגו'". עמודי שש - שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, שנא' "כי ששת ימים עשה ה' וגו'".
הקב"ה משתוקק לברוא את העולם והעולם משתוקק לבורא. ששת ימי הבריאה, הם ימים בהם הבריאה מתמלאת השתוקקות למהותה, השמים והארץ כַלים [מלשון כלות הנפש] להיות מה שהם בעצם מהותם. ושבת הוא היום בו "וינח" בו רווה הקב"ה נחת מהבריאה.
הפסוק אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, נותן משמעות עמוקה עוד יותר. עצם ה"תשוקה" של הבורא לברוא עולם, מקום כל כך שונה ומרוחק, הוא עבור אותה התשוקה שהמרחק יגרום לנבראיו. הבורא, כביכול, משתוקק להשתוקקות שלנו.
ואיך מתחבר אדם למהות הפנימית של הדברים? ממשיך כאן המדרש ומלמד: מיוסדים על אדני פז - שיסודן היה שלשה דברים משובחים ואין כמותן בעולם... מה הם אותם הדברים? המדרש מביא את הפסוקים הבאים, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ. היסודות עליהם נברא העולם ומהם ניתן להכירו הם חכמה, בינה ודעת.
ישנם שלושה שלבים, השלב הראשון הוא ה"חכמה", ההכרה בגדלות הבורא וההתבטלות בפניו, "יראת ה' היא חכמה". השני הוא ה"בינה", חיבור החכמה אל הגוף, "וסור מרע בינה", כשהגוף כבר מרגיש שאינו רוצה ללכת נגד רצון ה'. והשלישי הוא ה"דעת", החיבור האמתי לעומק של כל דבר, ההשתוקקות למצוא את המקום הרוחני שבכל נברא ולחבור אליו.
הנזיר הוא זה שמחפש לעבור את מסך החומר ולהכיר בפלא הגדול, בכך שבתוך כול הוויה גשמית ישנו עומק, שוכן רוח. שהמעטה הגשמי מכיל בתוכו את החיבור העמוק ביותר למי שאמר והיה העולם.
