14,000,000,000 (הרב מנחם סוכות)
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם ... וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, כֵּן עָשׂוּ.
כשה' מגדיר שבט אחד מתוך שאר השבטים כשבט ה"קרוב" אליו, המיוחד אליו, לא רק שזה מקומם בגלל הניגוד החד לערך השוויון, לאותה תפישה אנושית כל כך, על פיה כל אדם, מעצם בריאתו, אמור לקבל מעמד שווה – "חביב אדם שנברא בצלם". אלא שגם מבחינה דתית רוחנית זה ממש לא מובן, איזו תועלת נפשית תצמח לאדם שיודע כי הוא נולד ל"מעמד גבוהה"? איזה טוב יגיע למי שמלידתו ועד מותו יודע שהוא מה"מעמד הנמוך"?
לאיזה צורך זה בכלל חשוב? האם לא היה ניתן לחלק את התפקידים בצורה שאינה מפלה ומפלגת? האם באמת יש משהו מיוחד בלוויים שאין לאחרים?
כפי שראינו, מיד לאחר הציווי לייחד את הלווים נאמר "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'...כן עשו", מה היו בני ישראל צריכים לעשות? המדרש כאן מסביר, שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללווים לחנות סביב למשכן. מה מדגישה כאן התורה?
היקום שלנו הוא עצום, גודלו של היקום הנצפה הוא קרוב ל14 מיליארד שנות אור [שנת אור שווה למהירות האור - כ300,000 קילומטר בשנייה, כפול מספר השניות ב365 יום...], ביקום הנצפה ישנם מאות מיליארדי גלקסיות שבכל אחת בממוצע עשרות מיליארדי כוכבים [שמשות], חורים שחורים בעלי מסות של עשרות מיליוני שמשות ועוד ועוד. החומר הנראה קטן לאין ערוך [כחמש אחוז בלבד] מהחומר האפל והאנרגיה האפלה וכל זה ביקום שלנו ובחלקו הנצפה... וכמובן שכל זה מדבר על עולם החומר המוגבל.
כוכב הלכת שלנו גדול כמיליונית מגודלו של השמש, על שטח פניו של הכדור מבין כל שלל אין ספור האורגניזמים, נמצא האדם שגם אינו הגדול, החזק, המהיר או בעל יכולת ההישרדות הגבוהה מכולם. ועם זאת, הבורא בחר באדם, באותה "נפש חיה", להיות בעלת הבחירה היחידה במציאות. הוא בחר בנו לתת משמעות לכל השאר.
גדלותו של האדם אינה ולא יכולה להיות מתוך מעשיו, גם המעשה הגדול ביותר של אדם הוא כאין ממש ביחס למקום ולזמן ובוודאי ביחס לאין סוף. מה בכול זאת נשאר? בחירת הבורא בנו. בחירה זו הינה הערך היחיד לאדם וממילא אין שום מקום לגאווה, גם הצדיק הגדול בעולם, מצד עצמו, אינו גדול בכלום מהאדם הנחות ביותר.
כמו כל המצוות, גם בחירת הלוויים מהווה עבודה עבורנו, עבור העם שלומד עד כמה גדולת האדם תלויה רק בבורא ובבחירתו. "ויעשו בני ישראל" הם לוקחים את מקומם ומפנים אותו ברצון ובכך בעצם מעבירים את נקודת היחס מהאדם אל הבורא. והלוויים? הם אינם עומדים בזכות עצמם, עצם בחירתם היא – "מתוך בני ישראל", הם מיצגים את העם בכול דבר ובפרט בעצם היותם במקומם, דבר שמלמד על נכונותם של שאר העם לקבל את מקומו המיוחד ממי שברא את כל הנבראים.
