כוח הגבורה שבנפש- חלק ב'
כוח נפשי נוסף הזקוק לגבול הינו כוח המודעות והחשיבה, אדם צריך ללמוד עד כמה הוא מסוגל לאמץ את כוח החשיבה והמודעות בנפש שלו ולא להעמיס על עצמו יתר על המידה. וכן על זו הדרך בכול כוחות הנפש.
כוח נפשי נוסף הזקוק לגבול הינו כוח היראה והפחד. ספורט אתגרי מסכן חיים וכן פושעים הלוקחים סיכונים העלולים להביאם לבלות את עיקר חייהם בבית הסוהר מעידים על פריצת גבול זה (כאשר אישיות זו של הפושע מקצינה ביותר היא מתראה כהפרעת אישיות אנטי חברתית (פסיכופתית)).
על האדם ללמוד לשים את הגבול הנכון ממה לירא וממה לא. להכיר את נפשו עד היכן יכולה להתפשט ומתי צריך להגיד לעולמו הפרטי די, עד כאן ועוצרים.
כמובן שהנושא המדובר כאן אינו יראה של עבודת ה', כי זה הוא כבר שלב מתקדם יותר. אלא מדובר כאן על שלב ראשוני ביותר – היראה החיצונית והטבעית.
כמובן שאנשים שהיראה הראשונית הבסיסית שלהם חלשה בבחינת הנאמר (בראשית כ,יא): "רק אין יראת א-לקים במקום הזה והרגוני", ובבחינת מאמר חז"ל (אבות ג,ב): "שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", עם גסות נפש כזו אדם לא יכול להגיע לשום עבודה פנימית.
(ויראת ה' היא יראה בגין דאיהו רב ושליט (הקדמת ספר הזהר, אות קפט-קצז), ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעלא (תקונא עשיראה, מעלות הסולם, אות כט)).
וכמו שחייב האדם לשמור על הגבולות הנכונים, כן חייב הוא להרחיב גבולותיו ולהיות תמיד במגמת התקדמות והתעלות חיצונית ופנימית נפשית וז"ש (בראשית יב,א):"לך לך".
כאן חשובה ההבנה שכרגע הרחבת הגבולות הינה רק שאיפה אך עדיין איני שם בפועל.
כרגע השאיפה הינה רק שאיפה ולא מציאות. על האדם ראשית להכיר במגבלות המציאות ומשם להתחיל להתרחב לעבר מימוש השאיפה.
ישנן שאיפות 'קרובות' הניתנות למימוש יחסית בקלות, להוציא מן הכוח אל הפועל, וישנן שאיפות 'רחוקות' שכמעט לא ניתן להשיגן. אדם חייב להיות מסוגל להגדיר את הדבר בנפשו, בכמה רמת השאיפה היא ברת מציאות ובכמה היא לא ברת מציאות.
זה כוח הגבורה שבשאיפה, מחד השאיפה עניינה הרחבת הגבולות אבל מאידך אני מברר לעצמי את הגבולות שקיימים בתוך השאיפות.
הרצון והשאיפות להתעלות ולפרוץ גבולות מתגלה באדם מכוח הנשמה אשר בקרבו.
כל שאיפה לא נכונה היא בעצם הרכבה של דמיון על כוח בסיסי נכון. לעומת זאת שאיפה נכונה מגיע מהשורש אל המקום הנכון.
ישנן שתי סוגי שאיפות ; שאיפה גבולית ושאיפה שאינה גבולית.
השורש הפנימי המעורר את הנפש לרצות להרחיב את הגבול הקיים אל גבול חדש (שאיפה גבולית) נובע מהנשמה. לעומת זאת השורש הפנימי המעורר את הנפש אל רצונות שאין להם גבול נובע מאור אין סוף שבנפש, שאין לו סוף, כי כל סוף שיש הוא מבטל אותו וממשיך הלאה.
אדם צריך לזהות בנפשו ג' כוחות ולהקדיש זמן להתעסק בכולם:
א. מה הגבול שלי בפועל.
ב. מה השאיפה הגבולית הממשית שלי כרגע להרחבת הגבול הנוכחי.
ג. האם יש לי שאיפה בנפש לפרוץ את הגבולות כולם? (ומוכרח שתהיה מכוח בואנו מבלתי בעל גבול, אך בתור שאיפה בלבד, אחרת עלול האדם שיעשה זאת לצאת מדעתו).
