ליהנות באמת (הרב מנחם סוכות)
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...
האין זה תמוה ששוב ושוב התורה מקשרת בין עשיית הטוב לבין הטוב החומרי? אילו לפחות היה מדובר על שכר רוחני, איפה שהוא בעולם הבא, ניחא, אבל גשם? יבול? פרי?
זאת ועוד, מה עם דבריו הנוקבים של אנטיגנוס איש סוכו, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.
מפסוקים אלו מסיק המדרש כאן, מלמד שהמקום מתאווה שיהיו ישראל עמילים בתורה. המדרש מוסיף ומביא את הפסוקים בתהלים: לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי... וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.
ואת דבריו של ישעיהו הנביא: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי - וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.
ומסים בפסוק מחומש דברים: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים, לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.
מה המשותף לכל המקורות האלו?
במבט שטחי, כשאנו מסתכלים כאן על הפסוקים אנחנו רואים מצוות שהם רצון הבורא מאתנו כהתניה לקבלת שכר שהוא הרצון שלנו. אך כשנעמיק יותר נבין שלא כך הדברים. התורה כולה היא הוראה, הקב"ה מגלה את רצונו מאתנו. הוא רוצה שנקיים את חוקיו ובאותה מידה הוא רוצה שנתענג מהעולם. הוא מתאווה שנשמור על המצוות לא רק בגלל החשיבות שבקיומם אלא גם בכדי שנוכל לקבל את שכרם ולהתענג בו.
חכמנו במשנה אומרים "שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה." – גם שכר המצווה, הוא מצווה. הוא רצון ה'. כשאנו קוראים את הפסוקים כאן בפרשה, אנחנו רואים עד כמה הבורא רוצה להרעיף עלינו טוב, הוא מתאווה ומצפה לנו שלא נהרוס את ההזדמנות. הוא שוב ושוב פונה ומבקש הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.
והמדרש כאן מוסיף ומבאר את הברכה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום. תלמוד לומר, ונתתי שלום בארץ. מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. העולם הזה מלא בתענוגים ועם זאת קשה לנו לקבל אותם. הטבע החומרי ממלא אותנו בתחושת חיסרון. בכדי ליהנות באמת מהעולם הזה צריך "שלום", צריך את המקום השלם שיכול לקבל ללא אותה תחושת חיסרון. ההליכה בדרך ה' היא זו שמובילה לכך, כשאני פונה לשכר לא כאל חיפוש תענוג, אלא בידיעה שזהו הטוב שרוצה עבורי בוראי. כשאני איני כעבד העובד על מנת לקבל פרס, אלא אדרבה אני מקבל את הפרס בשמחה מכיוון שזהו רצון אבי שבשמים. אז מגיע העונג, גם הארצי, במלואו. ונתתי שלום – בארץ.
מעתה נבין גם את דברי הזוהר, כשה' שולח את אברהם מארצו הוא מבטיח לו הבטחות רבות, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה... הזוהר אומר שרק אז "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'". כוונת הזוהר, אברהם מבין שרצון ה' שהוא יקבל את אותן ההטבות, הוא הולך עם רצון למלא את שליחותו לא רק בהליכתו, גם בקבלת הברכות.
