כוח הגבורה שבנפש- חלק א'
כוח הגבורה הוא כוח הדין והיראה שבנפש. כוח הדין הינו כוח ההגבלה שבבריאה, והוא כוח הגבורה ; "שד"י, שבו אמר לעולמו די" (חגיגה יב.,שערי אורה שער ב,ד"ה ואחר).
לכול ברייה וברייה יש גבול שונה בֵעולם (מקום) שנה (זמן) נפש (נפש).
גם נפש האדם היא גבולית, כוחות נפשו של האדם מוגבלים בכמות ובאיכות ; על פי הגר"א יש לאדם כ70 כוחות נפש, הרי שיש גבול לכמות הכוחות וכן לאיכותם – ספירת החסד שונה מספירת הגבורה וכו'.הרי שלכוחות נפש האדם יש תחום גבולי בו הם מתפשטים. צריך לייסד את ההכרה הזו בנפש – לסדר את החיים בכלל, את היום בפרט ואת כל האמצעים והכוחות על פי המגבלות שבמציאות. עניין זה נקרא 'אורות בכלים'.
צריך לדעת שבנפש האדם יש איזה כוח שמתנגד להסכים ולקבל את מציאות הגבול.אצל כל אדם זה מתגלה באופנים שונים: בזמן או במקום או בממון.
בזמן לדוגמא, האדם מעמיס על עצמו משימות רבות ליום אחד, מעבר למגבלת הזמן להכיל את כולם, מחנך את הילד לבגרות בטרם עת וכו'.במקום לדוגמא, האדם מעמיס בביתו יותר מדי חפצים ,או יותר מדי נושאים בשיעור וכו'.בממון לדוגמא, אדם לא מסכים עם המציאות של הכנסתו החודשית ולכן פורס צ'קים על חשבון העתיד וכו'.
העמסה יתר על המידה, מעבר לגבול ,עלולה להביא להתמוטטות הנפש ח"ו. הדרך הנכונה היא להתבונן כמה כוחות מסוגלת המציאות והנפש שלי לשאת ולפי זה ליטול על עצמי מטלות.
ככול שאדם נוטה לחוסר הסכמה לגבול הוא ינסה לדחוס יותר בזמן והוא לא יצליח.
וגם אם הוא יצליח אז הוא הרס את הנפש בדחיסות, וככול שהאדם יותר יציב הוא משריין לעצמו זמן מרווח מעבר לצפי, וכאשר יישאר לו זמן מיותר הוא ינצל אותו לדברים אחרים.
בכול מקרה, על האדם לנהל יומן עם סדר זמנים בו הוא משבץ את כל מה שצריך ונרצה להיעשות ומחייב את הדברים לצאת אל הפועל ולבוא לידי ביצוע. צריך לתכנן את הזמן בצורה כזאת שגם אם יצוצו דברים בלתי צפויים, יהיה זמן אחר להשלים את שהוחסר.
ניצול הזמן בצורה נכונה מונע הצטברות של מטלות ומונע כל מני בעיות הצצות עקב תכונת הדחיינות.
כמו שהאדם צריך לשמור היטב על ניצול הזמן שלא יאבד לריק, כך עליו לשמור היטב על ממונו, 'צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם' (חולין צא) ; ליצור איזון בין ההוצאות לבין ההכנסות.
אולם בפנימיות יותר, על האדם ללמוד להבחין בהתראות הגבול שבכוחות נפשו.
רק לאחר שהאדם יכיר את כוחות נפשו הוא גם יוכל להכיר את הגבולות שבהם.
אחד מכוחות הנפש עליהם צריך האדם לדעת לשים גבול הוא כוח החסד והנתינה.
אעפ"י שנתינה הינה דבר גדול, האדם צריך ללמוד להגיד לא כאשר זה מעבר ליכולותיו הפיזיים, הנפשיים או הכלכליים.
כמו כן, גם הנתינה עצמה צריכה גבול ; כמה אני נותן, למי אני נותן ולמי לא, למי יותר ולמי פחות וכו',כמה אני דואג, למשפחתי, כמה אני דואג לעצמי וכו'.
כמו כן ישנם מצבים ששם פשוט לא שייך לתת כמ"ש (קהלת רבה ז,לג): "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים".
עיקר החשיבות בהגבלת הנתינה באה לידי ביטוי בחינוך הילדים כמ"ש (משלי יג,כד): "חושך שבטו שונא בנו". נתינה ללא גבול מעצבת ילד בעל אישיות בעייתית.
שבוע הבא נמשיך ב"ה בלימוד כוחות נוספים הזקוקים לגבולות נכונים.
