תחושת הנפרדות המתעתעת (הרב מנחם סוכות)
וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.
בכדי לבאר את טעם המצווה הזו מביא המדרש את דבריו של שלמה המלך במשלי, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.
ומספר המדרש: רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררין ברכים [- בוחרים את הלשונות הרכים] ומניחין הקשים. אמר להם, דעו מה אתם עושין! כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל "וכי תמכרו ממכר...".
למה כוונת המדרש? מה הקשר בין הלשון לבין איסור הונאה? איך כל זה קשור למצוות שמיטה שבה פותחת פרשתנו?
מדוע לבני אדם כל כך קשה להסתדר זה עם זה? למה בין המלאכים, למרות חשיבות תפקידו של כול אחד אין קנאה ותחרות, ואילו אנחנו נמצאים במצב תמידי של תחרות ורדיפה אחר הישגיות אישית?
אנחנו חיים בעולם בו תפיסת הנפרדות שולטת. שלושת הצירים המרכזיים בחיי כל אחד מאתנו, ה"עולם, שנה, נפש" – מימדי המקום, הזמן והאדם, גורמים לתפיסה גדולה של שונות. כאן זה לא שם, אתמול זה לא היום, ואני זה לא אתה. ברובד החומרי, הגופני, זה גם נכון. הרי אין שום ממשק בין הגוף שלי ושל האחר. הגבול חד וברור, וממילא התחושה של העצמי נפרדת.
מעלתו של האדם על פני הנבראים האחרים היא בלשון, בהיותו "מדבר". הדיבור הוא היכולת לגלות את הנפש לא רק לעצמי, גם לאחר. הגילוי של הנפש הוא זה שמאפשר למצוא חיבורים בהם אין מחיצות ביני לבין האחר. ה"לשון הרכה" היא היכולת באמצעות הלשון להגיע ליותר ויותר תחושה של אחדות, אחדות בה אין סיבה לשים את עצמי לפני האחר.
ההונאה היא תולדה ישירה של תפיסת הגוף. כשאני מזהה את עצמי בגופי הגשמי הנפרד, אפשר להגיע חלילה למצב בו אני רוצה לדאוג לעצמי על חשבון האחר. כאן דורשת מאתנו התורה להיות קשוב לאני הפנימי, לקול, לנשמה. ואיך?
מצוות שמיטה מלמדת אותנו לשחרר. יצר הקניין דוחף אותנו לשלוט במה ששלנו ולנצל אותו. אומר רבי יצחק במדרש כי "גיבורי כוח, עושי דברו", הוא כינוי שניתן לשומרי שמיטה. זו היא הגבורה האמיתית, וכדברי חכמנו, איזהו גיבור? הכובש את יצרו. דווקא ביטול הגבולות הפיזיים של האדמה, הוא שמאפשר להתחבר לפנימיות של הארץ.
לאחר שחרור הקרקע אפשר ללמוד גם ל"שחרר" את הגוף. רבי שמעון בן גמליאל מלמד אותנו בפרקי אבות: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. המצב האידיאלי עבור הגוף, הוא היכולת להשקיט אותו, לאפשר לקול הפנימי, לקול הנשמה, לבקוע מתוכו.
וכאן מגיעה המצווה הבאה, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. כשנברא האדם נאמר, וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. אם ראית שלחברך חסר משהו, בגוף או בנפש, זה כנראה נמצא אצלך, שהרי אותה נשמת חיים היא יחידה אחת. אותם חיים שאתה יונק מהם, יש בהם בכדי ליתן לחברך ולהחיותו, כשאתה שואב מאותם החיים, אתה יכול לשאוב עבורו גם.
