כוח האהבה (חסד) שבנפש- חלק א'

בכוח האהבה שבנפש יש שלושה רבדים:
א. הרובד החיצוני הנקרא חסד.
ב. הרובד התיכון הנקרא אהבה.
ג. הרובד הפנימי הנקרא אחד (גימטריה אהבה).
כאשר האדם אוהב הוא נותן. וכשם שהאהבה מולידה נתינה כך הנתינה מולידה אהבה, וכמ"ש (ספר החינוך מצוה טז): "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
תכלית האהבה אינה הנתינה או האהבה לכשעצמה, אלא תכלית האהבה להביא לכך שהאוהב והנאהב יהיו בבחינה של אחד ולא בבחינה של שניים.
מידת החסד הינה השורש לכל מידות הנפש כמ"ש (תהלים פ"ט, ג'): "עולם חסד יבנה".
הסיבה הפשוטה מדוע העולם נבנה על ידי חסד? הסיבה היא העובדה שהאדם מוכרח מטבע הבריאה לחיי חברה על מנת להתקיים ולהתכלכל. (עיין מתן תורה ע' צו-צט)
הסיבה העמוקה יותר רמוזה במילים "חסד יבנה", דהיינו שהקב"ה ברא את העולם על מנת להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב (עיין הקדמה לתע"ס, אות ג', תער"ב ע' תפ"ו).
כמו כן כתוב "זכריה י"ד, ט': "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", דהיינו שתכלית הבריאה לגלות את אחדותו יתברך, שכל הבריאה תחזור להתאחד עם אין סוף ברוך הוא, שהוא כל תכלית החסד והאהבה – שהכל מאוחד באחד. החסד הופך את העולם להוויה אחת – לתפיסה אחדותית.
תכלית הנתינה היא גילוי האחדות. הדרך להגיע לאחדות היא דווקא בכוח החסד והאהבה הפנימית הנמצאת בתוכנו. דהיינו בתוך פעולת החסד האמיתי נמצאת האהבה היוצרת אחדות.
מחד, מכוח האהבה אנחנו צריכים להיטיב ומאידך מכוח ההטבה והנתינה אנחנו צריכים לבנות אהבה בבחינת – "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
על מנת שמעשיי החסד של האדם ישפיעו על נפשו ויפתחו את כוחותיה, עליו להיות מודע לנתינה ולחסד שעושה ולכוון בהם לתכליתם הפנימית, שהיא גילוי האהבה והאחדות. עצם המודעות לכך שאני נותן מכוח האהבה שבנפשי מגדילה את האהבה ומלבה אותה ואם אין אהבה גדולה אי אפשר להגיע לאחדות.
אדם יכול לעסוק בנתינה רבה מסיבות אינטרסנטיות או על מנת להשקיט את מצפונו, אך נתינה זו אינה חסד ואינה מובילה לאהבה ואחדות. אם כן, חשוב להתרכז בכוח המניע את פעולותינו, האם אנו נותנים מכוח האהבה והרצון לאחדות שבנפשנו או מאינטרס ומסחר?! נתינה שאינה נובעת מכוח האהבה שבנפש אינה קרויה חסד.
חסד עניינו פעולה שבאה מאהבה או שאמורה להביא לאהבה. כאשר אנו נותנים על מנת לקשור קשרי אהבה, אזי מכוח הנתינה נולדת אהבה.

אסף אהרן מכבי
 

הדפסה