טעם מרור (הרב מנחם סוכות)
ב"ברית בין הבתרים" מתגלה הבורא לאברהם אבינו ומבשר לו - יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:
מדוע דווקא כאן, במעמד הראשון בו מגלה ה' לאברהם את חיבתו אליו, הוא מבשרו על גלות? מדוע בכלל הגלות היא מחויבת המציאות? איזה פיצוי מוזר הוא ה"רכוש הגדול"? האם לא יכול הבורא להעניק לנו את אותן מתנות ללא השעבוד?
אחד ממשפטי המפתח בהגדה הוא: וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
האם אנחנו מזדהים עם האמירה הזו? איך אפשר לייחס לקדוש ברוך הוא את כל ניסי ההצלה ולהתעלם מכך שמסובב כל הסיבות הוא גם שמביא עלינו את אותן הגזרות? האם כשאנחנו חוגגים את יציאת מצרים, את הגאולה, אנחנו לא מתכחשים לעובדה שמי שגאל אותנו הוא גם מי שהכניס אותנו לאותה עבדות נוראה?
בתחילת חומש שמות מבאר המדרש את סיבת הירידה למצרים. המדרש מביא את דברי שלמה, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, ומסביר, "ואוהבו שחרו מוסר" - זה הקב"ה. על שאהב את ישראל, דכתיב " אהבתי אתכם, אמר ה'" - הוא מרבה אותן ביסורין.
העולם הזה הוא מקום נפלא, אך מטרת העולם היא לא רק לשרוד בו וליהנות, הגענו לכאן עם מטרה, הגענו בכדי ללמוד משהו ויש דברים שאפשר ללמוד רק מתוך הקושי. המילה "גלות" היא גם מלשון "התגלות", ישנם דברים שאם נשב כל חיינו באור, לא נוכל להבין. ישנו "רכוש גדול" שאפשר להוציא רק מתוך השעבוד, רק מתוך החושך.
בליל הסדר אנחנו מודים לא רק על הגאולה, אנחנו מבינים כמה חשובה הייתה עבורנו גם הגלות. אנחנו מודים לא רק על גלות מצרים, אלא על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כל העומק של עם ישראל, כל הגילוי המיוחד שאנחנו חווים בעולם, נמסר אלינו מתוך החושך הזה, מתוך המקומות הקשים אליהם אנחנו מגיעים.
במפגש המכונן בו מתגלה ה' לאברהם הוא מבשר לו את היעוד המיוחד שנועד לבניו, הם יהיו גרים בארץ לא להם, יעברו עבדות וקושי ואז, רק אז, יצאו ברכוש גדול, ירכשו משהו שלא ניתן להשיג בצורה אחרת. כדבריו של נעים זמירות ישראל, רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'. מכל צרה יש לצדיק מה "להציל", מה להוציא, מה לקחת.
מעתה מובנים דברי בעל ההגדה בביאור ברית בין הבתרים, בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. הגלות נועדה כדי שנדע למצוא את הקץ, את הגבול והסוף שיש בכל דבר גשמי ואת העומק הרוחני הטמון בתוכו. שנדע כמה החיצוניות של העולם מסתירה תחתיה, שנזכה לגלות את המהות הפנימית והעמוקה שבכל דבר.
כשאנחנו אוכלים מרור ומברכים עליו, אנחנו מודים גם על הקושי, אנחנו מבינים כמה טוב שחווינו את המרירות, כמה הכאב הזה לימד אותנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
