כשהעור מתעבה (הרב מנחם סוכות)
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת... וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ... וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן ...
טהרת הנגע על ידי הכהן מובנת, שהרי הנגע הגיע בגלל לשון הרע ועל כן ראוי שבני אהרון, אוהב ורודף השלום, הם שיביאו מזור למנוגע. אך "וטימאו הכהן", זה קשה להבנה. מדוע קביעת הטומאה צריכה לעבור דרך משפחת הכהונה? האין זה סותר את מהותם ואת תפקידם?
אחת מה"זכירות" התמידיות. מאותן מעט מצוות שעלינו להחזיק תמיד בתודעתנו, היא מצוות זכירת מעשה מרים - זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מכיוון שמטרת המצווה היא לחזק אצלנו את השמירה וההיזהרות מלשון הרע, מדוע לא כתובה המצווה בצורה ישירה - זכור שלא לדבר רע על חברך?
עוד דבר לא מובן הוא עצם הייחוס של "אשר עשה ה' אלוקיך – למרים". הרי לעולם לא מייחס הכתוב רע לבורא, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת... את העונש שמקבל האדם עבור מעשיו השליליים, יש לייחס לאדם עצמו, שהרי הוא שסיבב והביא עליו את העונש ולא לבורא. מדוע אם כן מדגישה התורה את חלקו של הקב"ה בענישת מרים?
לאחר חטא עץ הדעת, החטא ששינה את מקומנו ועבודתנו כאן בעולם, נאמר - וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. העור מסמל את המחיצה ביני לבין העולם, אותה מחיצת עור היא זו שמסתירה ממני את המהות האמתית של כל דבר, את הפנימיות הקדושה שבה. והיא גם שמסתירה מהעולם את הפנימיות שלי. כך ירדנו לאחר החטא מהיותנו הוויה מוארת שחווה את האור העצום של הבריאה, מוארת ממנה ומאירה בה ולה לבריאה מנותקת ומובדלת. אנחנו חווים את עצמנו כמי שבאו לצרוך את העולם ואת העולם כמי שנמצא על מנת לספק את דרישותינו.
למרות שמחיצה נפרשה בינינו, האור לא נעלם. המחיצה אינה הרמטית, ישנן בעור "נקבוביות" המאפשרות הצצות שלנו אל פנימיות העולם, וישנן גם ניצוצות שמאירות את העולם מתוכנו. ככל שהאדם מדייק את מעשיו ומעצים את חלקו הרוחני, כך נחלשת ומידלדלת המחיצה ואנו חוזרים ומתקרבים לאינטראקציה שלנו עם העולם כפי שהייתה לפני החטא.
כשאדם נכשל בדיבור לשון הרע, אותו הרע מעבה את המחיצה וחוסם גם את נקביו, הקרבה האמיתית שבינו לבין העולם הולכת ומתרחקת וחווית הנפרדות מתחזקת. נגעי העור הם הסימן לכך שהעור שלי פגוע, שמשהו רע הגיע מבפנים וסוגר עליי. האדם טמא – סגור [מה נגע? סגירו].
אמנם תפקידו של הכהן הוא להביא טהרה, לנסות להביא את האדם למקום בו יראה רק טוב באחר ובעולם שחוצה לו, אך חשוב לא פחות תפקידו של הכהן לאבחן במידה ויש נגע. וטימאו הכהן אינו עונש, זהו גילוי ה"מחלה" והפניית תשומת לבי אליה. מצורע הוא "מוציא רע", טומאת הצרעת באה על האדם בכדי שיוכל להתנקות, להוציא את הרע הזה שנמצא בתוכו, החוצה.
זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים. איזה דבר גדול עשה עמה הבורא, ברגע שהתגלתה בה נגיעה של ראיה שלילית, הוא לא נתן לרע הזה להתפתח בפנימיותה, הוא גילה לה זאת מיד ואפשר לה להתנקות.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
