איך עושים זיכרון?
מרדכי שולח ספרים ובהם הנהגות החג החדש – חג הפורים, בין השאר הוא קובע לגבי ימי הפורים כי יש "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". איך ניתן "לעשות" יום שמחה?
בהמשך גם אסתר מסכמת את קבלת ימי הפורים – "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר...". האם יש קשר בין ה"נזכרים" לבין ה"נעשים"?
הגמרא דורשת את סמיכות שני הציוויים האלו, "מה עשייה, למפרע לא. אף זכירה, למפרע לא." כלומר, כשם שהמעשים התרחשו בצורה כרונולוגית, כך את ה"זיכרון", את סיפור המגילה, יש לקרוא לפי הסדר הכרונולוגי המופיע במגילה ואם יקרא אדם את כול המגילה אך לא כסדרה, לא ייצא ידיי חובתו. מדוע זה אכן חשוב כל כך שהקריאה תהיה כסדר?
בעולם המוכר לנו ישנו שוני עצום בין מעשה לבין זיכרון, בעוד ה"מעשה" הוא אירוע פיזי אובייקטיבי שהתחולל ב"עולם האמיתי", על רצף מסוים של זמן ובמקום מסוים. הרי שהזיכרון אינו יותר מפיסת אינפורמציה שנאגרת אי שם במוח. בצורת החשיבה המוכרת, הזיכרון אמנם מתייחס לאירוע "אמיתי", אך הוא עצמו אינו תופס מקום וזמן אמיתיים. הזיכרון והמעשה נעים בקווים מקבילים ונמצאים בהגדרה שונה לחלוטין.
המגילה באה ללמד אותנו שלא כול הזיכרונות הם כאלו. הזיכרון עליו מדברת המגילה אינה עוד פיסת אינפורמציה הנאגרת במוח. כאן מדובר ב"זיכרון", במשהו שמתחבר למקום העמוק ביותר בתודעתי. כשאדם בורח מאש זה לא מכיוון שהוא "זוכר" שהוא רוצה לחיות. הרצון לחיות הוא הרבה מעבר למידע שנמצא בתודעתנו, זה מחובר לגמרי לנפשי, זה כבר חלק בלתי הפיך ממי שאני.
זיכרון כזה אינו ניתן להיקרא "למפרע", מכיוון שהוא אינו רק צירוף של מילים. הזיכרון הזה הוא ממש סוג של מעשה, של הוויה. הזיכרון הזה הוא ממשי ואין בו שכחה וזו כוונת הגמרא בהסבר החיבור של "נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים".
במצוות מחיית עמלק נאמר "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", אנחנו הצטווינו שבמקום העמוק הזה שבתוכנו, במקום בו ישנה "זכירה", במקום שמחובר לעומק נפשי, שם לא נשאיר שום זכר לאותו הרוע, המקום הזה חייב להיות נקי לגמרי.
וכך מספרת לנו המגילה כי בפורים היהודים "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם", יום זה הוא "יום קהילה לכול", הם "נקהלו" ממש כמו בקבלת התורה בה נאמר "הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם", זו התאספות וביטול של כול הרצונות למקום העמוק בנו. "נקהלו ועמוד על נפשם" זו עבודה פנימית בה כול אחד מתחבר לעומק נפשו, מנקה אותה מכל מניע זר ומכין אותה להכלת הנס ומשמעותו.
זכירה כזו, מודעות עמוקה כזו להנהגת הבורא, היא שממלאת את לבנו באהבת הבורא והיא ש"עושה" את הימים לימי משתה ושמחה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
