כוח הרצון שבנפש- חלק א'
כוח הרצון מתפרט לפרטים רבים, הן במספר הרצונות השונים והמגוונים והן ברמת הדרגות השונות.
אילו האדם לא היה מרגיש חיסרון הוא לא היה רוצה כלום. רצון מלשון צר, כלומר, הצרו את האדם והחסירו ממנו כביכול את שלמותו. כעת אנו מבינים שרצון האדם להשלים את הווייתו הוא שורש כל הרצונות!
הרצון להשלמה מתחלק לשניים:
א. הרצון להיות שלם, שזהו הרצון מצד השורש ההווייתי שבו, לחזור לאותה שלמות שממנה נברא. "ובכאו"א מישראל יש בהם הביטול דבחינת חכמה שהוא להתבטל במציאות ממש באוא"ס ב"ה, וזהו בטבע בנשמה דשם טבע הוא שם המושאל על כל דבר שלמעלה מטעם ודעת, רק שהיא מוסתרת בנפש הבהמית ועש"ז נקראת אהבה מוסתרת" (תער"ב, אות קפח) (עיין היטב בתניא פי"ט).
ב. רצון לא שורשי אלא רצון מצד עצם המציאות החסרה של האדם. האדם משתמש עם הרצון מתוך תפיסת החוסר.
ישנו הבדל מהותי בין שני סוגי הרצונות, האם לאחר שיתמלא רצונו ימשיך לרצות או לא?!
מצד הרצון לחזור להוויה השלמה, הרצון הוא בעצם רצון לחזור למצב שאין רצון ואז תתבטל תפיסת הרצון, שהרי כל שורשו של הרצון נובע מן החסר ועד כמה שתהיה השלמה לא יהיה רצון. לעומת זאת, מצד הסוג השני של הרצון, הוא רוצה, אך הוא יישאר עם תפיסת הרצון גם לאחר שיושלם הרצון הנוכחי. חז"ל הגדירו את הפן הקיצוני של רצון זה כך "יש לו מנה רוצה מאתיים", יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". לאחר שיקבל עונג אז הוא ירצה עוד עונג. אדם זה תמיד רודף אחרי עונג ובורח מייסורים.
רצון ה-ב', תקיף ומוכר לכולנו, מי פחות מי יותר, אמנם הרצון ה-א' לא גלוי אצל רוב הנפשות, דהיינו ביום יום אצל רוב בני האדם הרצון הזה לא משמש, שהרי אינם מחפשים להיות שלמים.
ישנן שתי סיבות המביאות את האדם לרצות להיות שלם:
- הרצון להיות שלם הוא הרצון השורשי והעמוק ביותר בנפש האדם, משום שכל ענף שואף להידמות לשורשו. שורשנו, שהוא הבורא יתברך, שלם בתכלית השלמות ולכן אנו רוצים ושואפים לשלמות וליחידות. מקום הווייתנו נמצא בשלמות, התרחקנו מטבענו, ולכן אנו חושקים לשוב אל השורש. (הסיבה שהרצון הקדוש לשלמות לא גלוי אצל האדם היא חטאות נעוריו ותאוותיו).
- האדם רוצה להיות שלם מחמת חוסר הרגשת הנוחות בחסר. הוא רוצה להפקיע ממנו את הצער שבחסר וגם כאשר הוא יהיה 'שלם' לא יהיה לו עונג, אבל את החסר גם לא יהיה לו. מחמת שהוא מרגיש שהוא המציאות וכאשר הוא חסר אז זה מפריע לו והוא מרגיש שפל וכואב ולכן רוצה להפסיק את הסבל. כיצד? ע"י שיחזור לשלמות.
יש כאן שני שורשים עמוקים חלוקים זה מזה מאד:
אם הרצון לחזור לשורש הוא טבע, אז הוא לא רצון אנוכי ונקרא 'לשמה'. לעומת זאת, אם הרצון לחזור לשורש הוא מחמת שאני לא רוצה לסבול בהרגשת החסר אז זה בעצם אגואיזם ודאגה לעצמו ונקרא 'שלא לשמה'.
על האדם ללמוד לזהות מהיכן רצונו נובע? מהדאגה לעצמו או מרצונו הטבעי והבריא להגיע לשלמותו?
במקום להתחקות אחר המניע למעשה צריך לפעול הפוך ולהאמין שהמניע האמיתי הוא כוח הרצון לשמה הטבעי שבי. כלומר, אם אני אאמין שהסיבה שאני עושה את המעשה היא מצד נקודת המקור של ה'לשמה' שבתוכי, זה גופא יהיה הכוח שיניע את הפעולה.
כאשר אדם מאמין שהכוח המניע אותו לפעול הוא כוח טהור וע"י שיאמין בכך הוא יגלה את אותה סיבה והיא זו שאכן תניע אותו. ככול שהאדם יאמין בכך כך יהיה.
כאשר אנו משתמשים ברצון לקבל מתוך מקומו הבריא והפנימי הוא מקבל שם חדש הנקרא 'מקבל על מנת להשפיע' ובזוהר הקדוש נקרא 'התכללות ויחוד ימין ושמאל' (עיין זוהר הסולם, שמיני,אות צ"ב). "כי בהתכללות ימין ושמאל זה בזה נשלמות כל המדרגות".
ימין היא נקודת השלמות הפנימית ושמאל היא תנועת הרצון המגלה ומשלימה פנימיות זו ונובעת ממנה.
א.א
