כוח התענוג שבנפש- חלק ג'
העונג שבנפש האדם הוא מקור החיות שבו, והוא המארגן שבתוכו. הוא בונה את האדם פנימה, הוא מחבר את כוחות נפשו החיצוניים להווייתו הפנימית, וא"כ הוא גם מחבר את כל הכוחות זה לזה. שם האדם נבנה ורק שם כוחות הנפש שלו מחוברים ומוצקים זה עם זה. זולת כוח העונג שבנפש האדם אין את המקור האחדותי והאדם מרגיש מפוזר ובעולם של פירוד.
עונג שניטל שלא לשם אחדות או לחילופין עונג שלא בא מהאחדות הוא בעצם שורש כל הרע שקיים בבריאה.
העולם נברא לצורך אחדות- אחדות האדם עם עצמו, אחדות בין האדם לזולתו ואחדות בין האדם לבוראו. העונג הוא הכלי והאמצעי לחיבור זה. בשעה שאדם נוטל עונג לשם עונג לעצמו, הוא לוקח את כוח האחדות ומשתמש בו לפירוד. הוא מרגיל את הנפש שלו להשתמש עם העונג במקום הלא נכון וממילא האחדות הנרצית שאמורה להגיע מכוח העונג לא מגיעה, זה נקרא עלמא דפירודא!
אדם המחובר לעצמו וחווה נחת מהרובד הפנימי שבתוכו יכול להכיל ולסבול התאחדות גם עם דברים שאינם ממש לרוחו. הוא יכול להכיל את ההופכי ממנו ואף על פי שלפעמים החיים מאלצים אותו לעשות דברים שאינם מענגים אותו, רוחו אינה נופלת מכך, אלא, הוא נשאר אצילי ומחובר למקומו המרומם, דהיינו למקום העונג הפנימי שבעצם הווייתו ומסוגל למצוא נקודת חיבור עם כל דבר כשר, אף על פי שאינו מענג אותו במיוחד ואף על פי שהופכי ומנוגד לו.
העונג הפנימי של האדם נותן לו נקודת חיבור לעוד ועוד אנשים ודברים וכן איכות החיבור גבוהה יותר ככול שמחובר לעצמו, לעונג הקיומי שלו.
כמו כן צריך לדעת שככול שאדם יתעלה מבחינה רוחנית ויהיה בריא בנפשו הוא יכיר בחסרונות שלו וכן במעלותיו ויהיה מוכן להתמודד איתם.
לפעמים קל יותר לאדם לקבל אנשים חוצה לו, מאשר לקבל את החסרונות של עצמו. מהחסרונות של עצמו הוא מתעלם מכיוון שברגע שהוא מזהה את עצמו עם נקודת החיסרון הוא לא מוצא מקום לעצמו.
לאיזה אדם הכי קל להתמודד עם חסרונותיו?
אדם שיש לו חיבור עמוק בתוך עצמו הוא מסוגל גם לקבל את עצמו. לא רק לקבל אנשים מבחוץ. כיוון שיש לו מקור פנימי חזק, חיבור יציב בתוכו, הוא מוכן לסבול פגמים בעצמו. מאידך, ככול שהוא פחות מחובר פנימה, אזי הוא מזהה את עצמו עם התפיסות החיצוניות ולכן כשיגלה חסרונות בעצמו לא יהיה מוכן לקבלם.
