"מי" ברא "אלה" (הרב מנחם סוכות)
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, יֹאמַר קָדוֹשׁ. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא... (ישעיהו מ')
במילים קצרות אלו, מצביע הנביא על הניגודיות הקוטבית בכל הנוגע להכרת הבורא. מצד אחד, בורא העולם הוא הדבר הרחוק ביותר, משכלנו, מהבנתנו, מתודעתנו. אין לו אפילו דימוי, הוא קדוש ומובדל, רחוק מכל רחוק. ומצד שני, מצד הבריאה, הוא מחובר כל כך, מכיל ומהווה, משתקף מכל זווית אפשרית. קרוב מכל קרוב.
את משמעות "וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", מבאר כאן המדרש: בזכות מי נבראו "אלה תולדות השמים והארץ"? ובזכות מי הם עומדים? בזכות "אלה שמות בני ישראל". ואלה בזכות מי הם עומדים? בזכות "אלה העדות והחקים והמשפטים".
אנחנו חיים בעולם של פרטים, לכל אחד יש שם משלו. השם מורה על הנקודה הפנימית והמהותית של כל אחד, על החיבור שלו למקור החיות, לאלוקים. אנחנו יכולים להביט לעבר השמים הצפופים בכוכבים ולגלות עד כמה רבים הם ברואיו של הבורא. אך דויד המלך מוסיף בתיאורו, "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ, לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר." הכוכבים אינם רק רבים, הם ייחודיים. "לכולם שמות יקרא". לכל אחד מהם יש מהות נפרדת.
יתרה מכך, "לתבונתו, אין מספר". הצורה בה רואה כל כוכב את הבורא היא שונה. הכרת הבורא אינה אובייקטיבית, היא לא מקוטלגת וממוספרת. הזוהר הקדוש מבאר את הפסוק "נודע בשערים בעלה" - ההכרות שלנו עם הבורא, היא לפי ה"שערים", לפי שיעור הלב שלנו, אנחנו מכירים את הבורא מתוכנו ולכן החוויה של כל אחד שונה כל כך משל חברו. "תבונתו" - ההבנה והיחס שלנו אליו, היא ייחודית לכל נברא, כל "שם" מוצא את נקודת הייחוס והחיבור המיוחדת לו אל הבורא.
לכן אומר המדרש כי "אלה שמות בני ישראל", הייחודיות של כל אחד והמקום המיוחד של כל אחד בהכרת קונו ובייחסו אליו. הם המעמידים את השמים ואת הארץ, את הנפרדות המתגלמת במהות הבריאה. דווקא חלוקת המצוות לפרטים, "אלה העדות והחקים והמשפטים", היא הנותנת מגוון רחב יותר לבריאה. להשתקפות של הבורא כאן בעולם.
ויש כאן גם משמעות עמוקה יותר. "וראו מי ברא אלה". הבורא הוא "סתים וגליא" - נסתר וגלוי. כל אותם "אלה", ברואים שונים ומגוונים, מסתירים בתוך תוכם "מי". את אותו כוח נסתר ועלום, את אותה השאלה שאין לה חקר, את אותו ה"א-ל המסתתר".
למרות שבמקום הגלוי יש כזו נפרדות. במקום המהותי, הפנימי, הנסתר, הכול ממש אחד. כשמסתכלים על "מי ברא אלה", רואים ש"לכולם בשם יקרא". שאותם השמות הנפרדים שהכרנו מהפסוק בתהלים "לכולם בשמות יקרא", מתייחסות רק למעטה החיצון, החומרי.
גם לנו יש מעטה חיצוני, נפרד ויש בנו גם מקום בו אנחנו מתחברים כאיש אחד בלב אחד. גם אם ה"נעשה" של כל אחד הוא שונה, הרי שה"נשמע" של כולנו, היכולת שלנו להוות כלי, הוא אחד. נשלחנו כאן לעולם לתקן את אותה הנפרדות, לאסוף את "מחצית השקל" ולחבר אותה לשלמות, לאחידות. "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם", בצלאל הוא שיודע "לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", לחבר את הנפרדים למשמעות אחת, לקחת את מגוון התרומות וליצור מהן משכן אחד.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
