כוח התענוג שבנפש- חלק א'
את כוח התענוג בנפש נלמד בשלושת הפינות הבאות-
חלק א'
כוח התענוג שבנפש הוא הכוח המחבר, הוא כוח שמחבר את האדם למציאות שהיא זולתו. התכלית הנרצית בקבלת תענוג הינה לשם התקשרות.
דבר שהאדם לא מתענג ממנו הוא לא מקושר אליו, או שאף הוא סולד ממנו.
בכדי שהאדם יתחבר ויתאחד עם דבר, הוא צריך להתענג מהדבר והתענוג יוצר חיבור.
תפישת העונג ככלי חיבור הוא בעצם צורת העבודה האמיתית, מה שאין כן התפישה של עונג כעונג לעצמו הוא שורש החורבן שבבריאה וז"ש (ספר יצירה מ"ד): "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע".
עונג כתכלית הוא שורש החורבן, עונג כאמצעי להתחברות הוא שורש הבניין.
כל עונג שאדם מקבל לעצמו שלא לשם שמיים סופו להחזירו בייסורים, דהיינו העונג עצמו ייהפך לו לנגע. תיקון זה נקרא בספרים הקדושים 'חיבוט הקבר'.
איתא בתורה הקדושה (בראשית ב', י"ח): "לא טוב היות האדם לבדו", הרי שהאדם נברא לתכלית של התחברות, הוא נועד להתחבר, הן להתחבר עם נבראים והן להתחבר עם בוראו. להיפך מהתפיסה של עולם התוהו 'אנא אמלוך' – 'עלמא דפירודא'.
אם בינו לבין זולתו יהיה עונג יהיה שם חיבור אמיתי. וכן אם בינו לבין בוראו יהיה עונג יהיה חיבור אמיתי. וא"כ הרי שהעונג שראוי לו לאדם לחוות אותו יום יום שעה שעה הוא עונג של חיבור.
כשם שיש התענגות של חיבור האדם לזולתו וכן של האדם לבוראו, כן יש גם מושג כזה של חיבור האדם עם עצמו, ואף חיבור זה יהיה אמיתי רק אם זה יהיה ע"י עונג, ולמעשה החיבור הזה עצמו הוא עוד סוג של עונג.
תכלית האדם ראשית לאחד את עצמו בתוכו וזה ע"י שינבעו כל מעשיו בעולם מתוך פנימיותו. חיבור זה הוא מקור תענוג נפלא בנפש האדם. זה תענוג שבא מחיבור ולא תענוג לשם תענוג.
התענוג הינו שורש לשאר כוחות הנפש. אם אין תענוג אין כוח מחבר בתוך האדם והאדם הופך להיות 'עלמא דפירודא'.
אם יש כוח פנימי של עונג בתוך הנפש, יש לאדם כוח של אחדות. אך אם אין כוח של עונג מתמיד בנפש האדם, הרי שהפעילויות החיצוניות רבות ואז האדם נופל למקום הפירוד.
אם לאדם יש מקור של עונג מתמיד בתוכו, אזי יש לו כוח לאחד את הרבדים היותר חיצוניים ואת הפעולות שבתוכו. לעומת זאת אם אין לאדם את הרובד של העונג המתמיד בתוכו, חסר לו את כוח האחדות שמאחדת, ואז האדם יוצא למקום הפיצול ולמקום הנפרדות.
א.א.
