כוח האמונה שבנפש
כאשר אומרים את המילה 'אמונה', מיד היא מתפרשת אצל השומעים ביחס לאמונה שיש בורא לעולם. זוהי אמת, אך המושג אמונה הרבה יותר רחב מהתפיסה הצרה הזו.
כמובן שהאמונה בבורא עולם היא השורש לכל האמונות כולם, אך כוח האמונה שנמצא בנפש הוא אינו רק ביחס לבורא עולם.
האמונה מוטבעת בנפש האדם מלידה, היא חלק מהוויית נפשו, אולם אפשר שתלך ותחלש לאורך הזמן כתוצאה מאכזבות החיים. מכל מקום, כוח האמונה הוטבע באדם מראשיתו וקיימת בו בכוח כחלק בלתי נפרד ממבנה נפשו.
כוח האמונה ישנו בתוך האדם עצמו, לדוגמא: אדם רואה לפניו כיסא, הוא חושב לעצמו אני יודע שיש לפני כיסא. מכוח מה הוא יודע שיש לפניו כיסא? האם זו ידיעה או שהוא מאמין ומכוח כך יודע?
התשובה האמיתית היא שזו אינה ידיעה אלא אמונה. באופן טבעי אדם מאמין למה שעיניו רואות אלא אם כן הוכח אחרת. הרי שהבסיס הראשוני הוא שהאדם מאמין למה שהוא רואה.
כוח האמונה הוא כנגד כוח העמלק כמ"ש (שמות י"ז, י"ב): "ויהי ידיו אמונה, עד בא השמש". וכידוע עמלק בגימטרייא 'ספק', הרי שכוח העמלק הוא כוח הספק, והכוח הנגדי לספק הוא כוח האמונה.
הדבר היחיד שאנו יודעים שהוא קיים ולא בגלל אמונה, זו עצם הידיעה שאני קיים.
מי שזוכה הוא גם יודע זאת כלפי בורא עולם, כי ידיעת הבורא היא למעלה מאמונה.
כשם שבורא עולם מודע לעצמו שלא מכוח כך שהוא מאמין שהוא קיים כביכול, כך גם באדם יש כוח שהוא מודע לעצמו ידיעה שהיא למעלה מאמונה. מה שאין כן מערכת חמשת החושים בנויה על אמונה.
הידיעה שאדם קיים, היא דבר ודאי שאי אפשר לערער אותו. לעומת זאת מה שאני קולט בחמשת חושי אינה ידיעה ודאית, שהרי כל אחד חווה כמה וכמה פעמים שהחושים הטעו אותו מהתפיסה הנכונה של המציאות. כוח האמונה הוא כוח שמברר ספקות.
כאשר אני פועל בעולם מתוך הפנימיות שלי ומתוך תודעה מתוקנת ואני מאמין ביכולותיי להצליח אז ודאי שאצליח, הבורא רוצה שאצליח, אין לי שום ספק וחוסר ודאות בכך, וכבר אמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין (עיין היטב באור הבהיר ע' מו-מז).
כולנו מתלבטים בכל דבר האם לפעול כך או אחרת. החיים שלנו מלאים בקונפליקטים, ספקות ולבטים, כל החיים הם בעצם בחירה בין צדדי הפעולה האפשריים.
כאשר אדם חי בוודאות אין לו עצבות, כמו שאומרים חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות".
ההגדרה הנכונה של השימוש בכוח האמונה הוא, שלאחר שעמדו בפנינו כל צדדי הספק ואעפ"כ הכרענו צד אחד כוודאי.
אם לאדם הייתה ודאות לאורך כל הדרך במה שהוא עושה, הוא היה שמח. העצבות נולדת אצל האדם מחוסר הודאות, שמורידה אותו ליסוד העפר (העצבות והעצלות).
ובפירוש מצודות דוד על משלי (ט"ו, ל') כתיב: "הארת עיניים בדבר המסופק ישמח לב כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות".
כאשר האדם פועל מתוך פנימיותו ומתוך תודעה מתוקנת על כל מאפייניה, עליו להיות סמוך ובטוח שהשי"ת יצליח בידו בכל אשר יפנה כי 'לא לתוהו בראה לשבת יצרה'!
גם אם קרה והאדם לא הצליח או טעה עליו להפנים שבעצם היותו אדם הוא חסר ויכול לטעות וגם הטעות עצמה היא לטובה וטומנת בחובה לקחים חשובים לבניין אישיותו ולבניין עתידו, ולכן ישמח בחלקו, דהיינו גם בטעויות וגם בכל שאר הפרטים החומריים והנפשיים שבעולמו (עיין במתן תורה ע' נז-נח, ובקל"ח פתחי חכמה, פתח א-ד).
א.א.
