וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם,
חז"ל מלמדים אותנו שכל מקום שנאמר "ואלה", קשור למה שנאמר לפניו ובא להוסיף עליו. במה מוסיפים תורות המשפטים המובאים בפרשתנו, על מתן התורה שבפרשה הקודמת? האם יש כאן חלק נוסף בקבלת התורה?
בשונה מהמצוות שניתנו בסיני, פרשתנו עוסקת ב"משפט". אלו מקרים שמתעוררים בין בני אדם וצריכים הכרעה, זו לא רק שאלה של טוב ורע. כאן השאלה היא של נכון, של אמת.
"וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים", מסביר המדרש כאן, שפסוק זה מבאר את מטרת המשפט. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים", אַתָּה כּוֹנַנְתָּ יַשְׁרוּת לְאוֹהֲבֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם, הֵם עוֹשִׂים מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, וּבָאִין לִידֵי מִשְׁפָּט וְהֵן עוֹשִׂים שָׁלוֹם. כשהאמת ברורה, היא מביאה עמה שלום.
מתן תורה לא רק העביר לנו אינפורמציה, המעמד הנשגב הזה לא נועד רק בכדי להעמיד מערך כללים. המצוות שניתנו לנו בסיני נועדו לאפשר לנו להתחבר לאותה התורה. קיום המצוות מהווה הכשרה להתחברות ולהבנה של התורה עצמה.
מטרת המשפטים היא עוד מעבר לכך. המשפטים, אלו המביאים שלום בין האדם לחברו, הופכים את האדם למי שיכול ליצור תורה. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלֽוֹם. את ה"עוז", התורה שבכתב, נותן לנו ה' בסיני ואילו השלום שבינינו הוא שמסוגל להוציא מתוך תוכנו את התורה. כשאמר רבי עקיבא על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" כי הוא כלל גדול בתורה, המשמעות העמוקה בדבריו היא, שאהבה בין אדם לחברו היא הצורה הנכונה ליצור תורה, לגלות את המעיינות החבויים ולאפשר להם להגיע לעולם.
דויד המלך בתהילים מתאר את המהלך של קבלת התורה במילים, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. ידוע כי השם ישראל הוא גבוה יותר מהשם יעקב ובעוד ש"דבריו" של הבורא – התורה, ניתנים ליעקב, הרי ש"חוקיו ומשפטיו", ניתנים לישראל. מדוע?
לשם ישראל, השם שקיבל יעקב לאחר יגיעה, ישנה משמעות עמוקה. בתחילה, לפני החטא הקדמון, כשנברא האדם, הוא נברא עם יושר פנימי, "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". רק אחר כך, חיפשנו לנו דרכים עקלקלות- "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים." שם איבדנו את היושר שכל כך טבעי לנו. השם "ישראל" מסמל את מהותנו הפנימית, את "ישר – אל".
ההקפדה על משפט האמת, עשיית "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" היא שמקרבת אותנו יותר מכל, אל אותה יושרה שבנו ומפתחת אותה. אנחנו חוזרים למקום הנקי והאמתי הזה ומתוך המקום הזה אנחנו מתחילים לגלות את רזי התורה, את "כִּֽי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'".
המצוות שבין האדם למקום מכינות אותנו להכיל את התורה שבכתב ואילו המצוות שבין אדם לחברו, אלו המשכינות שלום בתוך העם, מחזירות אותנו למקום הישר שבנו ומביאות אותנו לגלות ולהרחיב את התורה שבעל פה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)