כוח ההוויה שבנפש- חלק ב'
בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בכוח ההוויה שבנפש, השבוע נמשיך מהנקודה בה עצרנו בשבוע שעבר.
הידיעה של עצם האדם את עצמו אמורה להביא אותו לידי תענוג. עצם כך שאדם מודע לכך שהוא קיים הוא סוג מסוים של חיבור לאני שבתוכי. וזה אמור להביא לאדם תענוג, ואם אדם לא מתענג בזה, אז במילים אחרות הוא לא יודע שהוא קיים.
כיוון שלרוב בני האדם אין חיבור לעצם האני שלהם לכן הם גם לא מתענגים מעצם הידיעה שהם קיימים. רק אדם שרח"ל היה בגיא צל מוות ופתאום הוא מרגיש שהוא ניצל והוא קיים, אזי לתקופה מסוימת הוא מרגיש עונג מכך שהוא קיים.
כל אחד מאיתנו חווה במשך היום זמנים של ערבוב, בלבול ומחשבה מטושטשת. לפעמים אלו הן הרגשות, לפעמים מחשבות ולפעמים הכל ביחד. אם כן כיצד האדם ישקיט את עצמו?
אדם שהשורש שלו זה רצונות, אזי בשעה שהוא מבולבל להיכן הוא יחזור? לדאבוננו הוא יחזור לכל מה שהוא רוצה.
ההשקטה האמיתית נמצאת בעצם הידיעה וההרגשה שבהיותו קיים.
ההתכנסות אל ה-'אני קיים' היא עגינה במקום שקט שאין בו את בלבול הדעת.
תכלית ההתכנסות הזאת היא להתחבר למקום שלמות הנשמה אשר בקרבנו ומתוך כך לשוב לפעול ולהתמודד מנקודה יציבה יותר.
כשם שאנו מבינים שאדם ההולך לישון בלילה בכדי שיהיה לו כוח לקום מחר בבוקר, אין זו בריחה מהמציאות, אלא הוא ניגש לנוח בכדי לאגור כוחות, כך גם בעניינינו האדם יוצא מכל הנקודות החיצוניות וחוזר לאותה נקודה פנימית לצורך השקטה, וכל זה על דעת לחזור לנקודות האחרות ולפתור אותן.
אם כן, הנקודה הפנימית ביותר בנפש האדם שהשימוש בה הוא יום יומי ולאורך היום, היא עצם הידיעה שאני קיים. מחד זהו הפתרון לבעיות, מאידך זהו מקור לנביעה, זהו מקור שמשם האדם יונק את כל כוחותיו.
חלק גדול מהבלבולים נובע מחמת שהכוחות לא נבעו מן המקור, אילו הם היו באים מן המקור הרי שהיה פחות בלבולים.
שבת שלום!
א.א.
