מעבר למילים (הרב מנחם סוכות)
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי?
הפסוק הזה מעורר תהיה רבה, איזה חיסרון יש בכך שצועקים לה' בעת צרה? הייתכן כי אכן ישנו פגם בתפילה?
המדרש מבאר: לְכָךְ כְּתִיב: צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ. לְפִי שֶׁצָּעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתָם, וְאָמַר לְמשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? כְּבָר שָׁמַעְתִּי צַעֲקָתָם, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.
למה כוונת המדרש? האם ישנו גבול ושיעור לתפילת האדם? האם מרגע שנענו תפילותינו, ראוי להימנע מתפילה? מדוע? האם יש מצב שגבוה יותר מדרגת התפילה?
אנחנו יודעים שהעולם נקרא על שם ההעלם, על שם כך שהבורא שמהווה הכול, נסתר ונעלם כל כך כאן. אך אם זה מובן לגבי ה"עולם הזה", מה פשר המושג ה"עולם הבא"? האם גם שם נעלם ומוסתר הבורא?
התשובה היא, כן. אבל מסיבה שונה לחלוטין ואפילו הפוכה מההסתרה שאנו מכירים כאן בעולם הזה. ההסתר שכאן הוא הסתר רע, בעוד שההסתר שם הוא הסתר טוב. כאן, בעולם הזה, חומריותו של העולם והתפיסה הגשמית שולטות כל כך, עד שהן מצליחות להסתיר מאתנו את האמת הפשוטה ומרחיקות אותנו מהיכולת להכיר באותה האמת המונחת בתשתית של ההוויה כולה. ואילו שם, בעולם הבא, בהעדר אותם כיסויים ומעתים גשמיים, אנחנו מגלים שהקדושה עמוקה כל כך, עד שההשגה הפשוטה שלנו מתקשה לגלותה. זהו "עלמא דאיתכסיא" – העולם המכוסה, שמכוסה לא על ידי דבר חיצוני שמסתירו, אלא מעצם היותו גדול כל כך מהשגתנו.
התהליך הזה, שלבי ההתפכחות האלו, קשורים לכל מצווה ולכל מעשה טוב שאנחנו עושים. השלב הראשון הוא להגיע עד אליו, לשבור את המחסומים הארציים שמקשים עלינו ולגלות את הדרך הנכונה עבורנו. השלב הבא הוא להביט על מעשינו מתוך ענווה, להכיר בכך שהמעשה הטוב שלנו הוא רק התחלה, שהאמת עצמה עמוקה, רחבה ועלומה. שהחיבור הנדרש מעמנו הוא הרבה מעבר למעשה.
בדרך זו ממש ניתן להבין את הדרגות השונות שבתפילה, יש שתיקה שמגיעה מכך שהתפילה נסתרת ממני, שהמילים רחוקות ממני. מכך שלעיתים היכולת לזעוק לה' נראית לנו רחוקה כל כך ולא מובנת. זו היא הסתרה כואבת. לשם כך קיבלנו את אותה ירושה נפלאה, את "הקול, קול יעקב". אבל כאן לא מסתיים התהליך, היכולת לצעוק היא נפלאה אך היא רק הקדמה למודעות העמוקה יותר, לאמונה העמוקה שהיא מעבר למילים, לשתיקה העוצמתית ביותר שמגיעה מתוך עומק ההבנה, הרבה מעבר למילים.
בתחילה היו ישראל עוד רחוקים, הם שתקו, כי לא היו להם מילים. עם ישראל יצאו ממצרים, מגלות הדיבור, מהמקום בו לבם הושתק. הם הגיעו לדרגה של תפילה, של חיבור ואמונה שהגיעה ליידי ביטוי באותה צעקה פנימית, מעומק לבם. קריעת ים סוף הוא מעמד שנועד להמשיך את תהליך הגאולה ולהעמיק אותו. ה' מתגלה למשה ואומר "מה תצעק אליי?", הגיעה העת להתקדם, השלב הבא הוא כבר מעבר למילים, כשהמילים יישארו מאחור, כשהאמונה תגיע לדרגה של שתיקה. למקום בו אין כבר צורך במילים.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
