שם טוב (הרב מנחם סוכות)
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, מדוע יש דגש על ה"שמות"? האם לא נכון יותר לספר על בני ישראל הבאים מצרימה, מאשר על שמותם?
אנחנו כל כך רגילים לקַשר בין האדם לבין שמו, עד שלעיתים נדמה שאין הבדל ביניהם. האם אכן כך הם הדברים? ואולי שמו של האדם מסמל ומבטא רובד מסוים בהווייתו.
שלמה המלך בקהלת מצהיר כי "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב". מסביר המדרש, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וְיָצְאוּ הֵם שְׂרוּפִין, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם מֵתִים וְיָצְאוּ חַיִּים. נָדָב וַאֲבִיהוּא, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וּמֵתוּ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, נִכְנְסוּ לְאַתּוּן נוּרָא וְיָצְאוּ חַיִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וגו'.
המדרש מבאר לנו כאן משהו עמוק, אנחנו עלולים לתהות את מה יש להעריך יותר, את המקום אליו הגיע אדם, או את הדרך שאדם עובר בכדי להגיע למקומו. לפעמים אנחנו רואים שני בני אדם, האחד שהשקיע הרבה בהתקדמותו והשני שנמצא במצב רוחני גבוהה יותר, אך הדברים הגיעו אליו ללא עמל. האם לאחד מהם יש חשיבות רבה מהשני ואם כן, למי?
אומר המדרש, נכון שנדב ואביהו היו קדושי עליון, הם בניו של אהרון הכהן, הם נמשחו בשמן הקודש, עם זאת הם אינם מגיעים לדרגתם של חנניה מישאל ועזריה, של אלו שאולי לא הגיעו לדרגה כל כך גבוהה, אבל עשו דרך ארוכה בהרבה ועמלו על כל צעד. עבודת האדם אינה תחרות הישגית, היא לא נמדדת בגובה המקום אליו הצלחת להגיע אלא במאמץ ובעשיה שלך.
שמו של האדם מסמל ומבטא את התפקיד שהוא עושה בתוך העולם. שם טוב מגיע כשמישהו ממלא את דרכו במשמעות, כשבמפגש החיצוני שלו עם העולם הוא מותיר רושם. ה"שמן", המקום הרוחני אליו הוא מגיע, זה הוא ענין פנימי שלו. ולכן אומר המדרש, שֶׁמֶן טוֹב - מְהַלֵּךְ מִקִּיטוֹן לַטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב - הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. השמן הטוב נמצא אמנם במקום מאוד מכובד ונעלה, אך אינו נפגש עם החוץ ולכן גם לא משפיע שם. לעומת זאת השם הטוב, הוא באינטראקציה עם העולם ולכן משפיע עליו כל כך.
שמות בני ישראל – ירדו למצרים. המפגש החיצוני שלהם עם העולם, הגיע עכשיו למצרים, לחושך הגדול ביותר שניתן לדמיין. ככל שאדם מגיע למקום נמוך יותר, כך גוברת מידת העבודה הנדרשת ממנו, כך מגיע שמו ליידי ביטוי, כך מגיעה דרכו הייחודית ליידי הגשמה. ומעלה גדולה היא זו לכל אחד שהגיע לשם, שנשאר שם בשמו, שהגשים את יעודו. אך בני ישראל עצמם, החלק הפנימי שבהם, אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. בתוככי ליבם, במהותם, הם דבקו לגמרי ביעקב, באמת. במהותם הפנימית הם לא התרחקו לרגע מהמקום הגבוה בו היו עוד לפני שנאלצו לִגלוֹת.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
