מה היא גאולה? (הרב מנחם סוכות)
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב...
מדוע צריך יעקב לקרוא לבניו פעמיים? האם יש הבדל בין "האספו" לבין "הקבצו"? חז"ל מספרים לנו שיעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ. כשהוא קרא להם הוא הרגיש שהגיעה השעה לשתף אותם ברזי העולם, אך משום מה, לאחר שהגיעו, הסתלקה ממנו השכינה והתוכנית לא יצאה לפועל. מדוע?
ישנם שני חלקים בהתאספות, האחד הוא "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה" והשני הוא "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ". קיבוץ האנשים יחד נותן יכולת למשפיע, למדבר, לומר את דברו. החלק הזה היה שלם, מצדו של יעקב הכול היה תקין. אבל יש עוד חלק, החלק של המקבלים, המוכנות של השומעים, האם הם באמת מקשיבים, האם לבם פתוח לקבל? כאן היה חסר משהו, גם אם כל אחד הקשיב כיחיד, עדיין הייתה חסרה ההקשבה המאחדת, הרצון לקבל משהו יחד. הסוד הגדול של הקץ, של הגאולה, הוא ביכולת שלנו לאחד את הלבבות, להשתוקק יחד ולחכות יחד לאותה השמיעה.
ברגע שהאחים לא הצליחו להרגיש את החיבור ביניהם, ברגע זה כבר התחילה הגלות, מיד הסתלקה השכינה. אי אפשר כבר לגלות את הקץ, לא ניתן לראות את הגאולה.
ואיך מגלים מחדש את אותה התודעה, היכן מוצאים את הגאולה? את זה רומז יעקב בברכתו ליוסף. המדרש עומד על הכפילות בדברי יעקב, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע - יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים... מבאר המדרש כי יעקב מלמד את יוסף שישנו קשר הדוק בין "הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי" – האלוקים שמביא לנו פרנסה, שמנהל את עולם החומר, לבין "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי" – הגילויים הנסיים של הגאולה. כשם שפרנסה בכל יום, כך גאולה בכל יום. וכשם שגאולה פלאים, כך פרנסה פלאים. למה כוונת המדרש ומדוע חשוב ליעקב להעביר את המידע הזה דווקא כאן?
אנחנו שוב ושוב פוגשים את העולם בשתי פניו, בפן החומרי, הטבעי, החיצוני ובפן הפנימי, הרוחני. אנחנו רגילים לראות בשתי הצורות האלו קווים מקבילים, שני דברים שאינם קשורים זה בזה ואפילו לעיתים סותרים זה את זה. זו תפיסת הגלות. עצם כך שאנחנו לא חווים את הקשר ההדוק שבין שני מרכיבי המציאות, הוא זה שמשאיר אותנו מנותקים מהגאולה.
כשיעקב נפרד מבניו, על סף הגלות, הוא משאיר את הצופן והצוהר לגאולה. העולם החומרי והעולם הרוחני הם ממש קשורים ומשקפים זה את זה. לפעמים אנחנו רואים את העולם החומרי וחושבים שהוא אפור ונטול חיות, שהוא נגרר על ידי כוחות טבע קשוחים ומשעממים. לעיתים נדמה לנו שעולם הרוח הוא סטטי, הוא ישן ומשומר ללא מקום לחידוש.
מלמד אותנו יעקב אבינו שזה ממש לא כך. עולם הטבע מלא בפליאה, היופי של אתמול לא מגלה לי כלום על מה שיהיה מחר, הפלא של כל חלקיק בטבע, אינו פחות מזה של נסי הגאולה. ומאידך, כפי שהטבע תמיד מתחדש, מלא במעגלים של יום ולילה, של עונות השנה, של חיים ומוות. כך עולם הרוח מלא בחידוש ובתנועה. הגאולה אינה משהו חד פעמי. זו תנועה שמתחדשת בלבנו בכל רגע. ויעקב מזכיר לנו שלמרות שמנשה – תיקון הטבע, קודם לגאולה הפנימית. עם זאת צריך לזכור שהעיקר הוא אפרים – הגילוי הפנימי. ובכל בוקר, מתוך יוצר אור, ההתבוננות בחידוש הבריאה, ואהבה רבה, הדבקות בחידוש הפנימי. מגיעים למצב הגאולה, לאחדות, ל"שמע ישראל, ה' אלוקנו, ה' אחד".
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
