הניסיון שהפך לסמל, נסיונו של יוסף עם אשת פוטיפר, מסתיים בתיאור הדרמתי, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס, וַיֵּצֵא הַחוּצָה.
האם יש משמעות נוספת, עמוקה יותר, לתיאור הזה, למילים האלו?
בעת שזוכה אברהם אבינו להבטחת הבורא כי יעמיד עם, מסופר בתורה, וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר, הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. רש"י במקום מביא את דרשת חז"ל "הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים".
אנחנו כל כך רגילים לראות את היקום מבפנים, להכיר את עולמנו כאילו הוא מרכז היקום והקובע את כל המוסכמות. אברהם גם נמצא שם, השפיטה שלו והמסקנות שלו מבוססים על הידע שהגיע לו מהעולם, על החוקים שהמציאות החומרית מכתיבה. הקב"ה לוקח את אברהם ו"מוציא אותו החוצה", הוא נותן לו רגע אחד לראות את הכול ממקום חיצוני, גבוהה יותר. מהמקום בו חוקי החומר מתגמדים ומאבדים את עליונותם ויציבותם. לפתע הוא מבין כמה המגבלה הגשמית, אינה באמת כובלת אותו.
כשבורא העולם מוציא את אברהם אל מעל החומר, הוא מוסיף לו הבטחה. המצב הזה, התודעה הזו, לא ניתנת רק לך כמתנה רגעית, אלא, "כה יהיה זרעך". הזכות הגדולה הזו ניתנת לך למתנת נצח, היא תעבור לצאצאיך לדורותיהם. הם יוכלו, כשירצו, להתעלות למקום אחר, לתודעה שתוציא אותם משלטון החומר, לראות את המציאות כפי שהיא במהותה הטהורה. [יכולת זו שהוריש אברהם לזרעו מרומזת גם במצוות המילה אותה קיבל והוריש הלאה, מילה היא ראשי תיבותיו של הפסוק "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה"].
כשיוסף הגיע לניסיון הקשה הזה, כשהחומר מנסה לגרור אותו ולהפיל אותו אל מעמקיו, משתמש יוסף בטכניקה שירש מסבו. "וינס ויצא החוצה", הוא יוצא מהלכידה הגשמית ונמצא "מעבר לכוכבים", משתחרר מהלפיתה של הטבע ו"כוחות המשיכה" שלו ומשם, כשהוא רואה את הכול מבחוץ, הכול כל כך ברור. משם הוא רואה מבעד להעלם הגשמי ומצליח לעמוד על שלו.
ומשמעות עמוקה עוד יותר יש למילים אלו. כשנברא האדם, הוא נברא עם אמת פשוטה, את השקר הביא לעולם, הנחש, אותו פיתוי קדמון שהכניס אותנו למערבולת שבה האמת לא תמיד גלויה וברורה לנו. לאחר החטא נאמר, וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. על פי תורת הסוד "כותנות עור" הם אותו המעטה הגשמי שעוטף אותנו, "עורו של הנחש" שדבק בנו כל כך חזק, עד שאיננו מצליחים להבחין בינו לבנינו. ביום יום אנו עלולים להזדהות עם הכותונת הזו, עם המעטה הגשמי הזה, יותר מאשר עם עצמנו, עם נפשנו, עם האמת שלנו.
יוסף עוזב את ה"בגד", הוא יוצא החוצה, האמת הפנימית שבו מסרבת להישאר כלואה בתוכו ופורצת מתוכו. אל מול האמת, שום פיתוי לא יכול לעמוד. ככל שאדם מצליח להפנים ולזכור את מקומו האמתי של החומר, של החיצוניות ולתת מקום לפנימיותו. כך תוכל האמת שבו לכוון אותו בדרכו ולהביאו אל מחוז חפצו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)