איך לברוח? (הרב מנחם סוכות)

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
האם יעקב באמת "יוצא" ו"הולך"? הוא הרי בורח, בורח על נפשו. כך מצווה אותו אמו, רבקה, "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה", וכך גם מתאר זאת הנביא "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". מדוע אם כן הפסוק מתאר את עזיבתו של יעקב בצורה כל כך שונה?
המדרש כאן מוסיף עוד יותר לתיאור הנראה מנוגד לחלוטין לאקט הבריחה של יעקב. המדרש  מביא את הפסוק במשלי, "אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ" ודורש - זה יעקב, דכתיב – "ויצא יעקב". לפי המדרש, לא רק שיעקב אינו נס בבהלה, הליכתו של יעקב מגיעה מהמקום הבטוח ביותר. האם זה לא סותר לחלוטין את "ויברח יעקב"?
שאלה נוספת מציקה כאן לחז"ל, מדוע בכלל צריך להזכיר את יציאתו של יעקב מבאר שבע? הרי די אם יתאר הכתוב את הליכתו לחרן, בכדי שנסיק ונדע שיצא מבאר שבע.
תשובתם של חכמנו - מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, גם צריכה הסבר. אם אכן מדובר ברושם השלילי שנשאר במקום מיציאת הצדיק, למה זה חשוב? האם כל מה שרצתה התורה כאן להודיע הוא שיציאת יעקב מהעיר פגעה באיכותה הרוחנית? מה תועלת בכך?
התשובה היא עמוקה. ניתן לברוח ולהיות עסוק אך ורק בבריחה, בהתרחקות מהסכנה. מאידך ניתן לברוח ולהיות לגמרי מחובר לכל רגע מהדרך. בפועל, יעקב נאלץ לברוח על חייו, לולא כך, הוא היה נשאר יחד עם הוריו בבאר שבע. אבל יעקב לא עסוק כולו בבריחה, במעשה שלא מהווה תכלית לכשעצמו. יעקב מבין שאם הוא צריך לברוח, הרי שזהו כרגע תפקידו ושליחותו, הוא עושה זאת במלא המודעות, הוא הולך לכל מקום שהוא מגיע, בכל פסיעה, עם ההבנה שהוא לא כאן לחינם.
יעקב במנוסתו לא מוכן לוותר על המפגש הפשוט שיש לו עם כל רגב אדמה. "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם - וַיָּלֶן שָׁם", יעקב מגיע למקום שבמבט השטחי הוא כל כך לא קדוש, עד כי הוא מתבטא "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", הוא מעיד על עצמו שהוא חשב שכאן, במקום הזה, ה' לא נמצא, אין דרך להגיע מכאן לאיזשהו חיבור לקדושה. למרות כך, הוא "פוגע" במקום, מנסה להיכנס לפנימיותו. "וילן שם", הוא יודע שאם הוא הובא למקום הזה, בוודאי שיש כאן משהו, לכן הוא משקיע את כל כולו בו. "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו", הוא מבין שהוא צריך להתחבר לשורש, לראשיתו של כל אבן כאן במקום. רק כך הוא זוכה לגלות בחלומו את הסולם, את הדרך שמגיעה מהמקום שנראה הרחוק ביותר, לשמים.
לא רק בדרך מוצא יעקב יעוד, הוא מבין שגם ליציאה שלו ממקומו, יש מטרה. הוא מבין שיציאתו עושה רושם, רושם חיובי.
לפעמים אנחנו עושים טוב במקום מסוים או במצב מסוים ולכן מפחדים כשמגיע הזמן להמשיך הלאה. לפעמים נראה לנו שלמעשה יש השפעה רק כשהוא נעשה, שברגע שהוא יפסק, יחזור הכול לקדמותו, הכול ימחק. כאן לומד יעקב שזה ממש לא כך. אם הגיע הזמן לצאת, הוא מבין שגם זה אחד הדברים הטובים שהוא עושה. שדווקא היציאה שלו, היא זו שתחרוט לנצח את הרושם של מעשיו הטובים על המקום.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

הדפסה