ברכת הריח (הרב מנחם סוכות)

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר, מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ? גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
למה יצחק מיד מקבל עליו את המציאות שהיא תולדת רמאותו של יעקב? אנחנו אפילו לא מוצאים שהוא כועס על ה"גניבה" הזו, הייתכן?
המדרש על פסוק זה מביא, אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָה דְבָרִים [-איברים] בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וּשְׁלֹשָה אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ... וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ, אַף אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.
אנחנו רגילים לתחושה שהדבר החשוב ביותר הוא להיות בשליטה, שאני אעשה מה שאני רוצה. זה אכן חשוב להיות במודעות, לא לעשות דברים ללא שימת לב וללא רצון מלא. אך האם אני באמת יודע תמיד מה נכון? האם הרצון החיצוני שלי מבטא גם את רצוני הפנימי יותר?
יצחק, שעלה מרצונו על גבי המזבח, ידע בברור שלא הוא כאן הסיפור. הוא ביקש להיות כלי לרצון ה', שאם רצונו אינו בדיוק רצון ה', שתילקח ממנו השליטה במעשיו. כשראה יצחק שמשמים נבחר כי הברכה תגיע ליעקב, הוא מיד הבין שזה הדבר הנכון ושמח בכך.
בדרך זו נוכל ליישב שאלה נוספת, מדוע סיבבו משמים כך? מדוע הייתה ברכתו של יעקב צריכה להגיע אליו בצורה כל כך לא פשוטה?
ברכה חשובה זו הייתה צריכה להגיע מהמקום הגבוה ביותר, בכדי שהברכה תהיה נקיה, ברכה שמגיעה משמים ממש, צריך שתהיה ללא תערובת של רצון שיש בו נטייה גשמית, גם לא מהטבע הפשוט של אהבת אב לבנו. לשם כך היה צורך בהסחת הדעת, בכך שהברכה תגיע מתוך הנכונות העצומה של יצחק לביטול רצונו אל זה של הבורא.
והאם כאן אין זה רצונו? זה ממש לא כך. האמת היא שזהו רצונו הפנימי ביותר, כאן סוף סוף נוצר החיבור בין המעשים החיצוניים לבין רצונה של הנשמה. זהו השלום העמוק ביותר, ומכיוון ששלום הוא ה"כלי" שמחזיק ברכה, לכן דווקא שלום כזה, שלום במהותו של האדם, יכול להחזיק ברכה.
מעלה נוספת יש לכך שיעקב מקבל את הברכה המיועדת לעשיו, סביר כי יצחק, שמכיר את בניו, היה מברך את יעקב בברכה רוחנית יותר. ודאי כי ברכתו לעשיו טומנת בה גם ברכה למי שהתרחק מייעודו, ברכה זו נותרה עמנו ומלווה אותנו גם בזמננו הפחות חזקים. משמים סובבו שיקבל יעקב ונקבל אנו, הדורות הבאים אחריו, דווקא את הברכות האלו.
ולשאלה הראשונה ישנה תשובה עמוקה נוספת, יעקב לא טעה. שתי הבדיקות הראשונות שערך יעקב, המישוש והקול, נועדו לבדוק האם זהו עשיו או יעקב. אך הייתה בדיקה שלישית, בדיקה עמוקה לאין ערוך, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. כאן בודק יעקב האם מי שעומד לפניו הוא הראוי לברכה. הריח הוא החוש הרוחני יותר, כהגדרת חכמנו, דבר שהנפש נהנה ממנו ולא הגוף. גם על המשיח אומרים חז"ל שדן על פי הריח. יעקב מריח את הנשמה של מי שעומד לפניו ומריח את הרוח שנפח הבורא באדם, את אותו ריח שמפיצים עשרת הדיברות בעולם, את ריח גן עדן. אמנם נכון שיצחק טועה במי שעומד לפניו, אך ברור לו את מי הוא מברך.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

הדפסה