בַּכּׂל מִּכּׂל כּׂל (הרב מנחם סוכות)
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַֽה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּֽל,
כשהתורה רוצה להמחיש את ברכתו של אברהם, היא משתמשת במילה "בכל". באופן דומה אנחנו מוצאים בברכת יצחק את המינוח "מכל" ובשל יעקב את הביטוי "כל".
ברכות אלו מוזכרות על ידינו בכל ברכת המזון - כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכּל. מִכֹּל. כֹּל. מה מיוחד בברכות האלו? האם המשמעות היא רק שהם קיבלו את סך כל הברכות? מה ההבדל בין "בכל" לבין "מכל" ולבין "כל"?
כשה' בורא את העולם, לאחר שבכל יום רואה האלוקים את הטוב שבבריאה, שוב ושוב "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב". ביום השישי, בעת השלמת הבריאה, נאמר "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". יש והשלם גדול מכלל חלקיו, גם אם בפרטים ניתן לראות גם דברים פחות מושלמים, הרי כשהמבט הוא על ה"כל", על השלם, לא ניתן לראות כלום מלבד "טוב מאוד".
חכמנו לימדונו כי אֵין כְּלִי מַחְזִיק בְּרָכָה - אֶלָּא שָׁלוֹם. רק השלמות, הצירוף הנפלא של כל הניגודים לציור אחד, להרמוניה אחת, רק הוא מהווה כלי ששורה בו ברכה.
אך זה הוא רק השלב הראשון, השלב בו נראה שאותה הראיה הכללית, שאותו השלום, מהווה רק הכלי והמעטפת לדבר הנכסף. שהברכה היא בכל – בתוך אותו ה"כל". שלב נוסף הוא לראות את השלמות הזו כמניע לטוב "מכל", הרצוי מגיע ונוצר מתוך ה"כל". אך השלב האחרון הוא הראיה של השלום כיעד עצמו, ההבנה ששלום אינו נחשב לטוב רק מכיוון שהוא מכיל טוב ומביא טוב, אלא בגלל שהוא הטוב עצמו, הוא ה"כל".
ויש משמעות עמוקה יותר למושג "כל", הנביא מתאר את ערגתו של דויד המלך לבנו אבשלום במילים "וַתְּכַל [-נפש] דָּוִד", המילה "כל" מבטאת את כליון הנפש, את התשוקה העזה, את הרצון והחמדה שממלאת את נפשו של האדם.
כשמסתיימת בריאת העולם, נברא האדם, ועל כך נאמר, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. הבורא רואה את ה"כל", את הכיסופים הממלאים את לבו של האדם, אלו שהופכים אותו מעוד אובייקט המונח בתוך העולם, למי שמחובר לכל מה שסביבו. את אותה הערגה שמחברת בין הנברא לבורא ובין הבורא לנברא, זה הוא "טוב מאוד".
ברכת ה' לאבות היא ברכה של חיבור, של היכולת לחיות כאן בעולם ובמקום לשקוע בתוך עצמנו, לכסוף למשהו גבוה יותר. הברכה היא לא להתרגל ולהסתגל, לעולם לא להימנע מלשאוף, מלרצות.
ולא רק "בכל", לא להסתפק רק במושא השאיפה, גם לא רק "מכל", אותו החיבור שנוצר מתוך הכמיהה, גם "כל". גם עצם התשוקה הזו היא שיאה של הברכה ועומק אהבתנו לבריאה ולבורא. ותשוקתנו למה שלמעלה מאתנו הוא רק צד אחד של המטבע שהרי, אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתֽוֹ, האהבה והחיבור ההדדיים והעמוקים האלו הם שנמסרו לאבותינו והם שהורישו לנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
