מי שצוחק אחרון (הרב מנחם סוכות)
ידוע, שלעומת אברהם שמאופיין במידת החסד, יצחק אבינו מסמל את עמוד היראה, "פחד יצחק". הדימוי הפשוט שמצטייר הוא של אדם קפדן, רציני וחמור סבר.
האם אכן כך? האם ניתן להתעלם מהמשמעות הפשוטה של שמו – יצחק? שם שכל כולו אומר צחוק ושמחה.
בהמשך הפרשה אנחנו מוצאים, וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם, מְצַחֵק. חכמנו מסבירים, שהמילה "מצחק" רומזת על כל העבירות החמורות ביותר - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לעיתים אדם נופל למקום כה ירוד עד כי המעשים החמורים ביותר הופכים לצחוק בעיניו, החומה הפשוטה האמורה לעמוד בפניו כבן אנוש, מאבדת ממשמעותה וקלות ראשו מביאה לכך ש"כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה".
תחילת טעותו של אותו טועה היא ב"מרכז הכובד" שהוא מייחס לעולם החומרי. כשאדם רואה את גופו במרכז ושאיפותיו כולן מרוכזות בסיפוק מאווייו הגשמיים.
יראתו של יצחק מבהירה לו בצורה ברורה ביותר את הגבולות. הוא יודע בדיוק למה הוא שואף ומה ניצב מולו כפיתוי, כמסיח דעת. גם יצחק "מצחק", הוא רואה את הפיתויים האלו כחיילי קש, כל תוקפם ושליטתם המדומה אינה מטעה את עינו.
דווקא יראתו של יצחק, ה"פחד" שמכוון כולו לחידוד דרכו הרוחנית, היא זו שמסירה ממנו כל פחד אחר, שממלאה אותו בשמחה, ומעטרת אותו בבבת שחוק שאינה יורדת מעל פניו.
לפתוח את העיניים
וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם.
אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם.
כשהאדם נברא, הוא נברא עם כל צורכו, הגשמי והרוחני - בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ. התפקיד שלנו הוא לגלות את מה שיש, להסיר את המכסים שמסתירים, לפתוח את העיניים.
ככל שאנחנו מתחברים לעולם הגשמי, כך ההעלם שולט בנו ומכסה מאתנו את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו מסוגלים. התהליך הרוחני נועד לפתוח, להסיר את המסווים מעל כל איבר שבנו ולגלות את נשמתנו, את באר המים, המחכה ומצפה להתגלות.
כשאדם נקי, הוא יכול להתבונן בעצמו ולגלות את הסודות הגדולים ביותר, כפי שמבטא זאת איוב "וּמִבְּשָׂרִי אֶֽחֱזֶה אֱלֽוֹקַּ". ועל כך מבקש דויד המלך "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה", העין הוא רק כלי, אני לא רוצה את ההתערבות הזו, אני רוצה להביט ממש, מתוכי. וכפי שמרומז בדברי חז"ל "דע מה למעלה – ממך", על ידי התבוננות פנימה תוכל להכיר את דרכי הבורא.
לדרגה זו הגיע אברהם אבינו לאחר הברית, ובכך פותחת פרשתנו "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", הבורא מתגלה בו ממש.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
