עבודה פרטית וחברתית
חוק יסודי בידינו והוא שסיבת כל מחלות הגוף והנפש הינה סטייה מחוקי הטבע.
חוק טבעי חשוב ביותר לחיי האדם, בין למניעת חולאיו ובין המשמש לעיקר סיבת התפתחותו, הוא היותו יצור מדיני/חברתי.
אין רפואה גדולה יותר מלקרב יהודים הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, לראות ולאהוב את ניצוץ האלוקות הגנוז בהם ולרחם עליהם 'והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה' (תניא פל"ג).
אמנם, בכך אין להסתפק, כי אם לעשות את השני "טופח על מנת להטפיח", שכן רק כשה"מקבלים" של אדם הופכים ל"משפיעים" יודע הוא שהשפעתו נקלטה בהם.
ראיית החיים כשליחות למטרה זו, בכוח ובהשראת לימוד פנימיות התורה, ובכוח התהוות חברה שמקיימת זאת ביחד, היא אשר תביא אור ומרפא לכל חיי עלי אדמות.
עשייה זו גורמת למשפיע שמחת הנפש על היותו מועיל ומיטיב, הוא מרגיש מימוש של הנקודה העמוקה ביותר שבו, נקודת המשפיע כבוראו, להשיב הנבראים לשורשם דרך התורה והבן.
בנוסף לעבודה החברתית, חשובה ביותר עבודת ההתקדשות הפרטית ובראשה תכונת לקיחת האחריות! כפי שכבר למדנו- העולם החיצון משקף לנו את אשר נמצא בפנימיותנו, בכדי שנוכל לתקנו ובכך לטהר נשמתנו מכל רבב מעכב ההתעלות במרומי סולם האור העליון. אם כן,לכן אל לנו להאשים אף אחד אלא לעסוק בתשובה ותיקון המעשים. שורש לקיחת האחריות הינו מידת הענווה ולעומתו מקור כל חלאת הנפשות היא הגאווה.
אחת מדרכי ההשתדלות בקרב יהודי היא לעשות לשני טובה גם בגשמיות. מלבד זאת שזה עצמו נכנס בגדר אהבת ישראל, עוזר זה גם לקרבו לרוחניות. אין לחכות ולתלות גשמיות ברוחניות דווקא, בתנאי וכ"ו. אלא צריך לעשות גם בגשמיות ללא העמדת תנאים. שזה היה החידוש שנתחדש ע"י הבעש"ט בדרך העבודה של הצדיקים הנסתרים.
