כלי ללא חורים (הרב מנחם סוכות)
אֶת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ...
מדוע קשורה הברכה לשמיעה בדווקא? מה טיבה של אותה השמיעה?
חכמנו התייחסו ליכולת השמיעה בצורה כה חשובה עד כי קבעו: "חרשו, נותן לו דמי כולו". אם חלילה נטל אדם מחברו את יכולת השמיעה, עליו לפצות אותו לא על הפרט, על החיסרון הספציפי של השמיעה, אלא על הכלל, על הפגיעה באדם כולו. מכאן ניתן ללמוד כי בראי חז"ל השמיעה אינה עוד פרט מתוך מכלול יכולותיו של האדם. השמיעה מהווה רובד שלם באדם והיא משמעותית כל כך, שהעדרה יוצרת פגיעה בכולו, במהותו.
מדוע? מה שונה השמיעה מכל יכולת אחרת או איכות אחרת מתוך מכלול מרכיביו של האדם?
כשאדם צריך מים לשם הליכה במדבר, חוץ מהמים עצמם, הוא צריך גם כלי שבו יחזיק את המים. לא רק שללא כלי אין כמעט תועלת במים, אלא, אפילו אם יש לו כלי, אך הכלי אינו שלם, הכלי מחורר, גם אז המים לא יועילו לו במיוחד. הכלל הזה תקף לגבי כמעט כל דבר, גם עיפרון צריך לנייר בכדי שיחזיק את אותיותיו וגם רעיון צריך למילים שיכילו אותו.
העולם הגשמי הוא רק משל על הכלל הרוחני הזה, כל אור צריך כלי, לכל שפע היורד לעולם יש צורך ב"כלי" המתאים בכדי שיחזיק אותו ויכיל אותו. גם כשהקב"ה משפיע אין סוף ברכה, אם לא יהיה לנו כלי מתאים, הוא יעבור לידינו ולא ייקלט. ומה הוא הכלי לברכה?
את זה מלמד אותנו כאן משה רבינו - אֶת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ. ללא שמיעה, ללא הקשבה, נשאר ה"כלי" שלנו חסר, מחורר. בצורה כזו לא תגיע אלנו הברכה. חז"ל מלמדים אותנו במסכת עוקצין, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. כל דבר שחסר את אותו ה"שלום", אותה השלמות, אינו מספיק בכדי ליצור כלי שיחזיק ברכה. היכולת להגיע למעשים שלמים היא רק כשאנו בדרגה מיוחדת מאוד, בדרגה שהיינו בעת קבלת התורה, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. מאז, שבנו למצב הרגיל של העולם. למצב בו החסרונות, חוסר השלמות, מובנים הם בעולמנו הגשמי, ה"חומר" עצמו של ההוויה הגשמית, כפי שאנו מכירים אותה, מלא ב"חורים", מחומר כזה לא ניתן ליצור כלי שיכול להחזיק את הברכה.
למרות שכל ה"חומר" הזמין לאדם ליצירת הכלי, מגיע מאותה הוויה חסרה. ישנה דרך אחת שיכולה לעקוף את הצורך בשימוש בחומר החסר. זה יכול לקרא רק כשאני מפסיק להסתמך על מה שיש לי כאן, על מעשיי, ופונה לשמיעה, לקבלה של מה שמחוצה לי, של מה שגבוהה ממני. בדיוק כפי שבבריאה אנו מוצאים את הברכה דווקא ביום בו אין יצירה גשמית, היום בו אנו פונים מעשיה להקשבה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. היכולת להקשיב אינה עוד אחת מתוך שלל היכולות שלנו. ההקשבה הופכת אותנו ממוגבלים לחומר ממנו נוצרנו לכלי קיבול של הוויה אינסופית.
ובאמת, ישנה משמעות עמוקה יותר לאותן המילים. אֶת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ. לא רק שהשמיעה מביאה עמה ברכה. היכולת לראות את העולם אחרת, להקשיב לקולו של הבורא המסתתר בין קפלי העולם, היא עצמה הברכה הגדולה ביותר.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
