בדידותה של ירושלים (הרב מנחם סוכות)
ירמיהו הנביא פותח את תיאורו לחורבן במילים: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם. חורבנה של ירושלים מתבטאת בהיותה בודדה. ממה מבודדת העיר? האם חורבנה של העיר לא קשה מבדידותה? מדוע דווקא המצב הזה נורא כל כך?
כאשר דוד המלך מתאר את בניינה של ירושלים הוא משבחה בכך ש"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". על איזה חיבור הוא מדבר? לְמה מחוברת ירושלים?
העולם שלנו נברא בדואליות מלאה. שְׁנִיּוּת שניתן לפגוש בכל כך הרבה רבדים ותחומים. החומר והרוח, החוץ והפנים, התחתון והעליון, החומר והצורה, הכלים והאור. במבט פשטני נוכל לראות בחלקים השונים עיקר וטפל, אוכל ופסולת. אך הדבר אינו כן, ההרכבה הנפלאה של הבריאה, היא הפלא והיופי הגדול והיא הנותנת לה את המשמעות המיוחדת. דווקא החיבור של שני ההפכים, הוא שנותן את ההשלמה והעומק לאותה תרכובת בלתי אפשרית.
כשיעקב מתעורר מחלומו הוא מעיד על מקום משכבו, על הר המוריה, "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָֽיִם". מכאן למדו חכמינו שבית מקדש של מטה בנוי כנגד בית המקדש של מעלה, שירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. מעלתה הגדולה של ירושלים היא בכך שהיא מחוברת למשמעות העמוקה יותר שלה, שהעיר הגשמית על מגדליה, בניניה וגניה, מחוברים ישירות ל"ירושלים של מעלה", לאותה מטרה הנשגבה שלשמה נבראה. בכך שהיא עִיר- שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
חורבנה של ירושלים התבטא לא רק בהחרבת בתי העיר, אפילו לא בחורבן הפיזי של בית המקדש. עומק החורבן, מדגיש ירמיהו, הוא בבדידותה, בכך שניתק הקשר העמוק ביותר שלה. בכך שהעיר לא מחוברת למהותה הפנימית, לנשמתה. האבל האמתי והעמוק ביותר, הוא על כך שירושלים של מטה כבר לא מאוחדת עם ירושלים של מעלה.
ישעיהו הנביא משתמש במינוח אחר בתארו את אותו השבר הנורא שפקד את עיר הקודש. הוא מתאר את חורבנה של ירושלים בביטוי החריף והקשה, "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה". הנאמנות היא הקשר העמוק שמתקיים בין שניים, קשר ששולל כל קשר אחר. בבניינה, ירושלים של מטה הייתה נאמנה לבת זוגה, לירושלים של מעלה. היא סירבה לכל משמעות זרה, לכל השפעה שאינה מדויקת לה. ואילו בחורבנה היא "זונה", היא איבדה את אותו האמון, היא מזדהה ומתחברת לתכנים שרחוקים מלהיות קשורים אליה ואל מהותה.
חורבן ירושלים מבטא את החורבן הכללי של העם ושל כל אחד מאיתנו. החורבן הותיר אותנו ללא הקשר העמוק והברור למהותנו הפנימית. מנותקים מנפשנו ונשמותינו, ומתנסים בקשרים ומשמעויות שרחוקים מהווייתנו, חיבורים שמותירים אותנו בודדים יבשים וכואבים.
ועם כל זאת, למרות הניתוק הנורא הזה, למרות המרחק הכואב מהאידיאל לו נועדנו, לא אבדה תקוותנו. משה רבנו מכריז בנבואתו, ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ, גם בשיא בדידותנו, בהיותנו מנותקים לחלוטין ממי שאנחנו, עדיין ניתן לקבל את הנהגת ה', שיובילנו בבטחה, חזרה לעצמנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
