חג י"ז בתמוז? (הרב מנחם סוכות)
בערב שבעה עשר בתמוז נקהלים העם על אהרון ודורשים ממנו להיות שותף בחטא העגל, באותו יום פונה אהרון לעם ומכריז על יום המחרת כיום חג - וַיִּקְרָא אַֽהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַֽה' מָחָֽר.
האר"י הקדוש מבאר שדבריו של אהרון לא היו דברים ריקים, כאלו שנאמרו רק בכדי לדחות את העם בעוד יום. אמנם היום אנו מכירים את שבעה עשר בתמוז כיום אבל, אנו זוכרים אותו כיום בו נשברו הלוחות, אבל "מחר" מרמז גם על "מחר לאחר זמן", על העתיד. בעתיד, נדע כמה היום הזה גדול, כשיגיע הזמן, נבין שזהו באמת יום חג. מדוע? איך ייתכן שיום בו קרתה טרגדיה כה גדולה, יום בו פספסנו את הלוחות מעשי אלוקים, היום הזה הוא יום חג? איך?
ביום הזה לא רק נשברו הלוחות, הם גם ניתנו!
יש בחיינו דברים שלמרות שקשה לנו שהם מסתיימים, עדיין איננו רואים בסיומם ביטול ומחיקה של כל מה שהיה. האם יעלה על הדעת שאדם יתייחס לכל טיול שלו כדבר חיובי, רק אם הוא יישאר שם לנצח? האם יש מי שיחשיב סעודה לטובה רק אם היא לא תסתיים לעולם? מדוע אם כן יש דברים שבהם היחס שלנו שונה?
לפעמים כשאנחנו מקבלים משהו, כשמשהו טוב קורה לנו, אנחנו סבורים כי הוא חייב להישאר עמנו לנצח. תחושה זו חזקה בנו עד כדי כך, שאם חלילה הדבר נלקח מאיתנו, אנו חשים אכזבה כה קשה, עד כי נדמה לנו שמעולם לא קיבלנו כלום. אבל לא כן הדברים.
הגמרא במסכת תענית, מביאה כלל, "גמירי, דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי" – למדנו שנותנים [-משמים] אך לא לוקחים חזרה. כל דבר שקיבלנו, לעולם לא נלקח. יש הרי פרק זמן אמתי שהדבר היה אצלך, הזמן הזה לעולם לא יימחק. הקשר הזה שהיה לך, נשאר עמך לנצח.
המבט הזה כאילו דבר שלא נישאר לנצח, נמחק. מוטעה ביסודו. ביום שבעה עשר בתמוז קרה משהו עצום, לצד האבל הנורא על שבירת הלוחות, אל לנו לשכוח שקיבלנו לוחות. הלוחות האלו שנחרתו באבן ובלבנו, נשלחו משמים ונמסרו למשה עבורנו, האין זה יום חג?
ויותר מכך מלמדים אותנו חז"ל, "לוחות ושברי לוחות מונחות בארון", בארון הקודש, במרכז קודש הקודשים, מונחים שברי הלוחות הראשונים לצד הלוחות האחרונים השלמים. כשמשה חוזר ומספר לעם את מהלך שבירת הלוחות הוא מתאר זאת כך, וָֽאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָֽאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָֽאֲשַׁבְּרֵם לְעֵֽינֵיכֶֽם. מכאן דרשו חכמנו במדרש: לוחות נשברו ואותיות פורחות.
המדרש הזה משתמש באותו ביטוי מדהים בה השתמש רבי חנינא בן תרדיון בשעת הוצאתו להורג, רבי חנינא רואה את ספר התורה הכרוך סביבו עולה באש, אמרו לו תלמידיו, רבי, מה אתה רואה? אמר להן, גליון נשרפין ואותיות פורחות. הנשמה אינה מושמדת, היא נפרדת. האותיות לא נעלמות או מושמדות, רק "לעיניכם", במימד הפיזי, אותו הניתן לראיית בשר, נראה כי היה פה שבר. באמת, האותיות פרחו, הן קיימות לנצח.
ומשברי הלוחות המונחים בארון, מכך שהמראה הגשמי הרגעי אינו מלמד כלום על הלוחות עצמם, מכאן למדו איך להתייחס לכל שבר הנראה כלפי חוץ, מכאן הורונו "היזהרו בזקן ששכח תלמודו", התלמוד שלו לא חרב, האדם לא נמחק.
ובשבת, ביום בו חוזרת אלנו הנשמה יתירה, הפורחת. ביום זה גם האותיות פה. ה"זכור" של שבת נותן מקום לכל אותם זיכרונות. בשעת הזכירה, הכול נמצא כאן ממש.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
