נקודת השלום (הרב מנחם סוכות)

מחלוקתו של קורח, המקבלת ביטוי כה נרחב בפרשתנו, צריכה הסבר. הרי וודאי לא מדובר בגיבובי טענות, כאלו הניתנות להפרכה בקלות. חז"ל אפילומשווים, ברמת העיקרון, את מחלקתו של קרח ומשה למחלוקת הלל ושמאי, זאת מלבד, כמובן, המניע למחלוקת.
מה, אם כן, היא נקודת המחלוקת, למה מתכוון קורח בטענה בה הוא משתמש ומתריס כנגד משה ואהרון, רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?
קורח הוא אדם גדול, הוא עשיר ולא רק בגשמיות, עושרו העיקרי הוא בדעת ובתורה. הוא אדם שהשקיע רבות בעבודה רוחנית והתקדם בה. לפי תפיסת עולמו של קורח כל אדם נמדד לפי התקדמותו שלו, לפי כמה שהצליח להתעלות. דרכו של קורח מרומזת בסופי התיבות של המילים - צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח – קר"ח. צדיק, אומר קורח, הוא רק זה שהתחיל וצמח מהקרקע.
כשהוא רואה את ההנהגה של משה ואהרון, הוא מבין את החיסרון שבה. כשאתה לוקח את מעמד הכהונה מאותו אדם שסיגל לעצמו תכונות מיוחדות, שהשקיע עבודה רבה בדרגתו הרוחנית, ונותן אותה למישהו שלא עשה כלום בשביל כך, כשאתה הופך את הכהונה למשרה העוברת בירושה. כשכל אחד ממילא יפנה לכהן בתור איש הרוח, כמתווך בינו לבין הבורא. זה הורס את המוטיבציה, זה משאיר כל אדם עם "פתיל תכלת" בלבד, עם נגיעה קטנה בקדושה.
קורח מראה למשה מאתיים וחמישים מנהיגים, אנשי רוח, העטופים כולם ב"טלית שכולה תכלת", שכל אחד מהם מחובר מאוד לקדושה בכוחות עצמו. האם אין זה עדיף? האם לא נכון יותר לדרג כל אחד לפי עבודתו הרוחנית, ובכך לדרבן את אותה העבודה, על פני מתנת שמים שמושפעת לעם דרך כהן ממונה?
חכמנו אומרים על קורח ש"עינו הטעתו", קורח משתמש בשכלו, במה שניתן לראיה ומדידה. ייתכן שבכך הוא גם צודק, לא לחינם בוויכוחו עם משה הוא משתמש בביטוי הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר. אך, כשם שבבית המקדש, הלווים נמצאים בחוץ והכוהנים מבפנים, כך גם כאן, מבטו של קורח הוא חיצוני ואילו אהרון מחובר לנקודה פנימית יותר. משה מודיע לקורח בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, הידיעה הפנימית היא של אהרון, אהרון יודע מה טוב, לא רק לאסיפת יחידים, אלא לעם. אהרון מבין שלפעמים צריך שהשפע לא יתחיל מהארץ, אלא, יגיע דווקא משמים. את זה הוא מראה בכך שמטהו, שמנותק לגמרי מהקרקע, פורח ומלבב.
לעם נכון יותר, שלכל אחד יהיה פתיל תכלת, חיבור עליון גם אם אינו מושלם, גם אם העבודה אינה שלו. מאשר, קהל של בודדים, העטופים בטלית שכולה תכלת. ובכלל, כשהמטרה היא "לשם שמים", בכדי להידבק בבורא, כבר לא באמת משנה לי אם זו עבודה שלי או מתנה.
אך יותר מכל זה, אומר הזוהר, קורח לא רק טועה, הוא "חלק על השלום". למה הכוונה? 
העולם וכל אשר בו מקורם בנקודה אחת, נקודה שאינה תופסת מקום במרחב, אחידה בתכלית, סינגולארית. כל הפירוד, המעשים והתנועה, בעצם מקומם שם, באותה נקודה ראשונית. נקודה זו הנקראת בלשון הקבלה "רזא דאחד" [-סוד האחד], נקראת שלום, כי היא שלמות הכול וכוחו של הבורא בבריאה. הפרשה מתחילה בוַיִּקַּח קֹרַח, בכך שקורח רואה את עצמו כחלק נפרד מאותה שלימות, מהשלום. ברגע שנבין שאותה נקודה של אחדות מלווה אותנו ושזורה בכל נברא ומעשה, כבר נבין את הקשר של העם זה לזה ולבורא. כבר לא נחפש מעמד שיגדיר אותנו. כבר לא נקנא זה בזה, אדרבה, נשמח במה שכל אחד מאיתנו תורם לשלמות הזו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

הדפסה