לגלות את הרצון (הרב מנחם סוכות)
לאחר שמדרג המדרש את כל המעמדות בישראל, היררכיה אשר בראשה עומד הכהן הגדול. מסייג זאת המדרש, אימתי? בזמן שכולן שווין. אבל אם היה ממזר- תלמיד חכם, [-הוא] קודם לכהן גדול - עם הארץ. הלכה זו מבסס המדרש על הפסוק במשלי, בה משבח שלמה המלך את חכמת ה' במילים: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. יקרה היא מפנינים – אפילו מזה שנכנס לפני ולפנים [- הכהן הגדול].
מה היא באמת גדולתה של התורה, של אותה הדרך המופלאה שגילה לנו בורא העולם?
האדם, כפי שאנו מכירים אותו, מלא ב"חפצים", ברצונות שונים, באוסף מאוויים הדורשים ממנו ללא הרף להביאם אל סיפוקם. האם כך הוא מראשית בריאתו?
בריאת האדם מתוארת בפסוק: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. המילה "נפש" מסמלת את הרצון [כפי שאנו מוצאים באברהם עת פונה הוא לאנשי חת במילים "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם", כלומר, אם ברצונכם]. האדם נברא עם רצון אחד עליון, עם התשוקה האדירה לשוב ולהתאחד עם מקורה, עם בוראה. "נפש חיה" מתאר את ההשתוקקות האדירה הזו של האדם למקור חייו, לעומק נשמתו. בעת החטא נותק האדם ממקור חייו, הורחק מעץ החיים, מהרצון הפשוט הזה עמו נברא. לבו כוסה במעטים שונים, רצונו הוסתר על ידי רצונות שונים ומשונים.
במעמד מתן התורה, גילו העם מחדש את פנימיותם, את רצונם העמוק, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, התורה החזירה להם את הידיעה הפנימית, את ההבנה של מקור תשוקתם. מרגע שטעמו ישראל את טעמה של התורה, הם הבינו ש"כָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ", ששאר הרצונות טפלים לגמרי לרצון האמתי, ל"אֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה". מסיבה זו התורה נקראת "חמדה גנוזה", היא המגלה את אותו הרצון הגנוז ומוסתר בתוכנו. ולכן כשבא הבורא להנחיל את אותה התורה לנבראיו, הוא פותח בהכרזה המרגשת "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", אני הוא זה שחיפשת כל ימיך, אני מעניק לך דרך למצוא אותי שוב, לגלות את הקשר העמוק שיש בינינו.
חג מתן תורה הוא "חג הביכורים", היום בו גילו ישראל את נפשם החדשה. חייהם מקבלים משמעות עמוקה כל כך עד שלאחר ששומעים העם את דברי ה', את אותה ההכרזה, הם פונים למשה בבקשה "וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת?".
מעתה ניתן להבין את דרשתו של ר' שמעון בן לקיש בגמרא: נשמה יתירה נותן הקב''ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו. שנאמר "שבת וינפש", כיון ששבת - ווי אבדה נפש. על פניהם נראים דבריו של ריש לקיש תמוהים, הרי אותה זעקה של "ווי אבדה נפש" מתאימה דווקא לימות החול, ליציאת השבת ולא ל"שבת וינפש", ל"כיוון ששבת". הרי אדרבה, לא רק שבשבת האדם לא מאבד כלום, הוא עוד מקבל תוספת.
אך לאור האמור, הדברים מובנים. בשבת, אומרים חז"ל, המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו. המשמעות היא עמוקה, בכוחה של השבת להשיב לאדם את משאלות לבו, את המשאלות הפנימיות ביותר שבו, שאבדו ממנו. הנשמה היתירה מביאה עמה את היכולת לגלות את עומק הלב. ברגע שפוגש האדם את אותה התשוקה, את האהבה העצומה שמפעמת בעומק הווייתו, רק אז הוא מבין מה הוא הפסיד, מה הפסדנו מהחטא, באיזה מקום היו חיינו ללא החטא. אז פורצת הזעקה "ווי, אבדה נפש".
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
