1. להתלהב מחדש 2. בין מחשבות לרגליים
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן, וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. – להתלהב מחדש
אחד הקשיים המעיבים על יכולתנו להתפעל מהטוב, להתרגש ולשמוח בעצם נוכחותו, הוא ההרגל. לא רק בהקשרים גשמיים, גם ברוח, אנחנו מחפשים חידושים, אנחנו שמחים בכל דבר חדש וזה כשלעצמו אינו חסרון. אבל יחד עם זאת אנחנו כבר מאבדים את הטעם בדברים שאינם חדשים, ככל שדבר מתישן הוא הופך למובן מאליו ושוקע בפינות הנסתרות שבתודעתנו. כאן מגיעה הברכה, ואכלתם ישן נושן, שנוכל להתפעל מכל אותם דברים שכבר טבועים בנו, מכל הדברים שאנחנו כל כך מכירים, מעצם האמת.
את הברכה של ואכלתם ישן נושן דורשים חז"ל "אוכל קימעה ומתברך במעיו" – הברכה היא לא שנמצא הרבה אוכל, אלא שנוכל למצוא את מה שאנחנו צריכים במה שכבר אכלנו.
ההכרה במה שקיים, ההתפעלות המחודשת מהאמת העתיקה, לא רק שאינה סותרת את החידושים, היא זו שמביאה אותם ומעצימה את החוויה של ההתחדשות. את הכפילות שבפסוק וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ דורשים חכמנו: אם שמוע – בישן, תשמע – בחדש.
כשאדם מביט פנימה לעבר כל אותם הטובות הקיימות בתוכו, לעבר כל מושגי האמת שהוא כבר יודע ושמח בהם, כשהוא מרגיש את האושר של החיבור שלו אליהם. זה הזמן לקבל גם הארות חדשות. מעתה ההתרגשות מהחידוש היא כבר לא רק על הגילוי הרגעי, אלא גם על הנצח בו יישאר החידוש הזה חלק ממבנה האמת שבתוכי.
ולכן גם מיד אחרי ברכה זו, ממשיכה התורה בברכה וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. לאחר החיבור לאותו הישן, תוכלו להמשיך ולהתקדם לעבר החדש.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. – בין מחשבות לרגליים
המדרש כאן את דבריו של דויד המלך - חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ - אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
כשמסתכלים על העולם ניתן לראות בכל פעולה משהו נפרד, קשה למצוא את הקשר, את המבנה המאוחד, את הסוד היחיד שעומד מאחורי כל אותם המפגשים שלי עם העולם. רק במבט לאחור, ניתן לגלות כמה כל הדברים מחוברים לאותו התהליך, לאותה השליחות למענה נשלחתי לכאן. רק אז אפשר לגלות את "בית הכנסת", את מקום הכינוס והחיבור של כל העניינים השונים, את הצורה בה הכול מתאחד סביב אותה המטרה העליונה.
ויש משמעות נוספת לדברי המדרש, לעיתים אנו נדרשים לפעול ממקום של מחשבה ולעיתים ממקום של התבטלות, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - לפעמים זו הליכה מתוכננת ומובנת ולפעמים חוק. דויד המלך מספר לנו על הקשר בין המחשבה, החלק העליון, לבין הרגלים, המקום הנמוך. ראשית, כשאני מתחיל עם מחשבה, כשהמעשים מופעלים על ידי מחשבה והתבוננות, גם החלק הנמוך, הרגלים, מתחברים לאותה עשייה. סוף מעשה – במחשבה תחילה. אך יש גם משמעות עמוקה יותר, ההשגה הגדולה ביותר שיכול אדם להשיג בשכלו, היא את המוגבלות של השכל עצמו. כשאני מצליח להבין שיש משהו רחב יותר, וכשאני מבטל את שכלי בפני דבר שגדול עוד יותר ממנו, מפני החכמה שמעבר. באותו רגע, בעצם, כבר הרחבתי את הגבול של המודעות שלי. מעתה נשאר לי לבטל גם את זה, לשבור את הגבול ולהרחיב עוד יותר. לתהליך הזה, ליגיעה הזו, קוראים חכמנו בקיצור – אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
