לראות טוב (הרב מנחם סוכות)
הפרשה שלנו מדברת על טהרת המצורע, על הדרך לתיקון, הדרך בה יצעד אותו אדם שהראו לו משמים שמשהו בהתנהגותו אינו נכון, שהוא "מוציא – רע".
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר, שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
בציווי זה ניתן למצוא את התיקון המוחלט לכל אותן טעויות שהובילו את החוטא לעבר חטאו. על פי חז"ל יש כאן שתי נקודות עיקריות שהובילו לחטא. האחת, המעשה, ראיית הרע ונתינת מקום לרע. והשנייה, גאוותו של המדבר, זו שהביאה אותו לאותה עמדה שיפוטית, לכך שיראה רע באחר. בתיקונו, עובר האדם שיעור מחודש במבטו על העולם החיצון ועל עולמו הפנימי וכן למד איך להכיל את מי שהוא ולהעריך את עצמו בצורה נכונה.
העולם כולו מעורב בטוב ורע, לא רק העולם הסובב, גם כשמתבונן אדם אל תוך תוכו הוא מבחין בשני כוחות מנוגדים הפועלים בו, היצר הטוב ולעומתו, הרע. כל ניסיון להתעלם ממציאותו של הרע או לחילופין להשמיד אותו, לא יעלה יפה.
לאחר סיום בריאת העולם מעיד הבורא על בריאתו, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. על פי המדרש, טוב – זה יצר טוב, מאוד – זה יצר הרע. נוכחותו של יצר הרע בקרבנו, הוא חלק מהשלמות הכוללת, הטובה. תפקידנו הוא להשאיר אותו כחלק מהמכלול ולא לאפשר לו מקום בפני עצמו. כשמישהו "מוציא רע", מתחיל לראות רע סביבו ומשליך על האחר את מציאות הרע, הוא חוטא. הוא נותן מקום לא נכון למציאות הרע.
שתי הציפורים מרמזות על יצר הטוב ויצר הרע. ועם זאת התורה מדגישה, שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת. דווקא הנוכחות הדואלית הזו היא שמביאה לטהרה, אך ההתעסקות היא עם הציפור המרמזת על הטוב, עם הרע אין צורך לעסוק, היא צריכה רק להיות שם עד שיגיע זמנה להיפרד ולהישלח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
המשך הטהרה הוא בעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, רש"י מביא את דברי חז"ל: ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזוב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
החלק השני של התיקון הוא בצורה בה רואה האדם את עצמו ומעריך את עצמו. האם אנחנו, שנבחרנו כנזר הבריאה, באמת אמורים להתעלם מערכנו, לראות את עצמנו כתולעת? ושאלה נוספת, מדוע צריך בזמן הטהרה להביא גם את עץ הארז, את זה שמסמל את הטעות?
מה בכלל פירושה של ענווה, האם משה רבנו, אותו שמעידה עליו התורה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, לא היה מודע למדרגתו הרמה?
בתפילה אנחנו משבחים את ה' בכך שהוא - מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ, וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם. איזו סיבה יש להגביה שפלים אם מיד יהיה צורך להשפיל את גאוותו? מכאן אפשר להבין שניתן להיות מוגבה ולא להתגאות, ענווה אין משמעותה חיסרון בהערכה עצמית, אלא הידיעה שכל ערכי ומעלותיי ניתנו לי כמתנה מאת הבורא. כשהקב"ה מגביה שפלים, הוא נותן להם את המקום הגבוה ביותר והם נותרים שפלים, ענווים ומלאי הערכה על מה שקיבלו וממילא גם לא רואים בכך עליונות על אחר שקיבל מתנה שונה.
למצורע נאמר להביא עץ ארז ושני תולעת, להזכיר שדווקא המחשבה המוטעית של הגאווה, של ההגבהה על פני האחר, היא שמאבדת ממנו את הזכות להיות במקומו, היא שמצריכה אותו להשפיל את עצמו כתולעת. אילו נזכור לקבל את ערכנו בשמחה ובהכנעה, נוכל להיוותר גבוהים כארז.
ועל זה התנבא ירמיהו, כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי... כי כשיודע אדם שחכמתו, גבורתו ועושרו מה', הוא יכול כבר להתהלל ולשמוח באותם מתנות שחננו בוראו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
