בשבת אנחנו קוראים את "פרשת החודש", את הציווי הראשון לו זכינו כעם, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
חודש ניסן הוא החודש הראשון בלוח העברי. איך זה עובד? איך זה משתלב עם כך שראש השנה הוא דווקא בתשרי? איזו משמעות יש לשני ראשי שנה?
ניסן אינו הראש של השנה, הוא הלב. אנחנו יודעים שהשמש, אותו גוף שמימי יציב כל כך ונוכח כל כך, מסמל את הראש, את השכל. ואילו הירח, זה שלעיתים איננו מבחינים בו, שצורתו משתנה תמיד ולעיתים אפילו נעלם לגמרי מעינינו, מסמל את הרגש, את הלב. אנחנו גם יודעים שבזמן ש"אומות העולם" משולים לשמש, עם ישראל נמשלו ללבנה. האין זה חסרון? האם הירח אינו פסיבי, קטן וחלש מאוד ביחס לשמש?
הגמרא מספרת סיפור עמוק, סיפור שיש בו בכדי לשפוך אור על כל המציאות הלא ברורה הזו.
בתחילה ה"שמש" וה"ירח" מגיעים שווים בגודלם. הירח לא יכול לקבל את המצב הזה, מצב בו השליטה ניתנת בשווה לשני כוחות שונים ומנוגדים כל כך. הוא טוען בפני בורא העולם "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?". הקדוש ברוך הוא "מסכים" עם הלבנה ופוקד עליה, "לכי ומעטי את עצמך! ". הלבנה מקבלת את "מיעוטה" כעונש ואינה מבינה על מה נענשה. היא זועקת, "ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?!".
את הטעות בתפיסה הזו, הרואה חולשה וחיסרון רק בגלל פחיתות בצורה ובדומיננטיות, "מנסה" הקב"ה ללמד את הירח. במהלך "ויכוח" ארוך, הוא שוב ושוב מראה ללבנה, ששוני אינו מראה על נחיתות. אדרבה דווקא ב"קטנותה" ישנם מעלות.
את מושלת ביום ובלילה - השמש המגיעה עם כל ברירותה, לעולם אינה נמצאת בלילה, בחושך. היא לא יכולה להתמודד עם חוסר ההבנה והידיעה. רק את מסוגלת "לשרוד" בתוך החושך, לתת אור ומשמעות גם כשהכול לא נראה נכון. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר - הלב, בשונה מהחשיבה הרציונלית, יכול להאיר ולעורר אותי גם כשאני שקוע בשינה עמוקה.
את מחוברת לחלק הזה בלוח שמיוחד לבני ישראל, לתאריך שרואה ביציאה לחירות, מרכז חשוב עוד יותר מעצם הבריאה הגשמית. ועוד מעלה יש בקטנותך, היכולת להיות קטן, לקבל את עצמך עם החולשות שלך, היא תכונה של צדיקים. כל אותם צדיקים שנקראו "קטנים" מתהדרים בך ובתכונות אותן את מייצגת.
הלבנה היא שמביאה עמה את החודש – את ההתחדשות, ואיך מגיעה אותה התחדשות, אותו הכוח ההפוך בתכליתו להגיון, ל"וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"? לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּֽי. ההתחדשות מגיעה מתוך היטהרות הלב.
הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן ערך, שהגיע למקום בו נמשך לתוך מחמדי ה"עולם הזה". הנפילה הייתה כה גדולה, עד שכשבא לקרא בתורה, במקום - "החדש הזה לכם", הוא קרא - "החרש היה לבם". זו אינה סתם טעות לשונית, בלבול מביך בקריאה. רבי אלעזר בן ערך למד שהחידוש צומח מתוך המקום הכי פגוע, שהחידוש מגיע דווקא בעקבות הנפילה, ושההיטהרות מתוך הנפילה, היא שמצמיחה מתוך ה"לב טהור", רוח חדשה. היא שמחליפה את חרשות הלב בהתחדשות.
והוא למד עוד משהו, הוא למד שאת החידוש מעולם לא היה צריך להמציא, כמה הלב לפעמים אטום, שהסיבה היחידה שאיננו מודעים לחידוש האין סופי העוטף אותנו בכל עת, הוא שהלב היה חרש. שדי רק לפתוח את הלב, בכדי להיות מוקפים ומלאים בחידוש והתחדשות.