שכינה שורה - בישראל (הרב מנחם סוכות)

כשעם ישראל מצטווים לבנות "משכן" לה', התמיהה היא כפולה. השאלה היא לא רק איזה צורך ומה המשמעות של הכנת "מקום" בעולם המוגבל, לאין סוף, למי שהוא מקומו של עולם. אלא גם, איך זה קשור? איך בניית אותו מבנה יכולה לגרום ל"הורדת" השכינה ממקומה העליון, לדירתה כאן בעולם התחתון? איך בכלל ניתן לחבר את עולם הרוח, הנאצל והנבדל, לתוך מושגים של גשמיות, לתוך עולם של חומר, המוגבל בזמן ומקום?
מצוות בניית המשכן רק מחדדת את השאלה הזו, שאלה שמקיפה בעצם את כל החיבור והקשר שמייחסת ומעניקה התורה בין העשייה הגשמית שלנו, אותן הפעולות הארציות שאנו פועלים בתוך המציאות החומרית, לבין עולם הרוח.
המדרש בפרשתנו, מוסיף כמה מילים סביב מהות מצוות בניית המשכן, מילים שאם נעמיק במשמעותן, יוכלו לשפוך אור על הנושא שעל פניו נראה כה תמוה: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" - אִם הָיוּ מִתְכַּנְסִין כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְבַטֵּל אֶת הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים... "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" - אֲבָל בָּנַי, עָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ שֶׁל יְרִיעוֹת וְיָרַדְתִּי וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
המשכן אינו "מוריד" את השכינה לארץ. המשכן נקרא "משכן העדות", כפי שמסבירה הגמרא, מפני "שעדות היא לבאי עולם, ששכינה שורה בישראל". המשכן הוא אות וסימן על משהו הרבה יותר קדום והרבה יותר עמוק. המשכן אינו גורם, אלא מגלה משהו שבלעדיו היה נסתר.
כשקיבלנו את התורה בהר סיני נוצר קשר אהבה כל כך עמוק ביננו לבין בוראנו, שאין דבר בעולם, גם לא המעשים הרחוקים ביותר שלנו, שיוכלו לכבות את אותה אהבה. התשוקה, ההשתוקקות והדבקות הנטועים עמוק בתוכנו, הם המקשרים אותנו לאותה השראת שכינה. גם החטא, שכביכול מפריד בינינו לבין בוראנו אינו יותר ממכסה. ה"קליפות" האלו מקשות עלינו למצוא את אותה האמת שבנו. אנחנו צריכים פעולות בתוך עולם הטבע, רק בכדי לשוב ולעורר בנו את מה שנמצא כבר בתוכנו, בשביל לגלות את מהותנו הפנימית.
מצוות המשכן היא פעולה שיש בה יכולת לעורר ולהוציא מהכוח לפועל את האהבה הנטועה בנו - כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' – הנדיבות שמתעוררת בעת התרומה, מקשרת אותנו למשהו גדול בהרבה מאותן פרוטות היוצאות מכיסנו. בדיוק כשם שמתנה שניתנת בין שני אוהבים אינה מהות הקשר שביניהם וגם לא הגורמת לקשר. המתנה היא סימן לאהבתם ובכך גם מעוררת את האהבה שבליבם.
בכך ניתן להבין יותר את כל מערך המצוות שניתנו לנו. הפעולות הן אמנם פיזיות, אך המשמעות של המצוות היא קביעת עוגנים בחיינו הגשמיים, שיחברו אותנו למי שאנחנו בתוך תוכנו.
ההבנה הזו תוכל להסביר את האריכות יוצאת הדופן שבה מתייחסת התורה לסיפור הגבלת התרומה: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
כשדבר ניתן כסימן, כמעורר, אל לנו להפכו לעיקר. עיסוק מוגזם ואובססיבי ב"מתנות", באותן פעולות חיצוניות שנועדו לגלות את הרבדים הפנימיים שבנו, לא רק שלא תוסיף, היא עלולה לגרוע. היא יכולה להפוך את האמצעי למטרה ולחסום את האפשרות להתקדם הלאה. מצוות התורה הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה אינה שונה מהציווי של וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, היא המכוונת את הפעולה להיות מה שהיא, לא פחות ולא יותר.
הפעולה הכפולה הזו, בעלת שתי הפנים, התעוררות הנתינה, יחד עם המניעה מהיסחפות יתר ושקיעה במעשה הטכני, היא סודם של המלאכים, של וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כפי שמורה הזוהר הקדוש אִם רָץ לִבְּךָ, שׁוּב לְאָחוֹר. ובזה משבחנו החכם מכל אדם, מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת נָדִיב. כשאותן פעימות הלב, אותה התעוררות של נדיבות היא ב"נעלים", בשליטה. אין יפה ממנה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

הדפסה