למה לנוח? (הרב מנחם סוכות)
מיד לאחר הציוויים על המשכן, נשלח משה להעביר לישראל את נושא שמירת השבת: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם...
מדוע הציווי מתחיל במילה "אך"? מה לא טוב ב"את שבתותי תשמורו"? האם זה בא למעט משהו? את מה?
בהמשך הפרשה, מכונה השבת "שבת שבתון" - שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, קֹדֶשׁ לַה'. חכמנו מפרשים: מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. מה זה אומר?
השבוע סובב סביב ימות המעשה ויום השבת, עשיה ומנוחה, אחרי כל שבוע מגיעה שבת ומיד לאחריה חוזרים ימות החול. כשאנחנו נמצאים בתוך המערבולת ההישרדותית הזו, קשה לדעת האם אני נח בכדי לעבוד או שמא עובד על מנת לנוח?
יש מנוחה רגעית, אני נח כי אני צריך כוח להמשיך, אני נח כי כרגע לא מצאתי מה לעשות, אז ברירת המחדל היא מנוחה. לא למנוחות שכאלו נועדה השבת. מנוחת השבת אינה אמצעי, היא מטרה.
כל זמן שלא נבין את מהות השבת, קשה יהיה לראות בה מטרה. איך תיתכן מטרה שאין בה עשיה? אם נשלחנו לעולם על מנת לעשות, איזו תועלת יש בשביתתי? ובכלל איך התורה מכנה את שמירת השבת, את אותה הימנעות ממלאכה, בשם עשיה? - וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.
את הפסוק אַךְ אֶת הַזָּהָב, האמור בפרשת הגעלת כלים, דורשים חז"ל: אך את הזהב - לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו. לפי זה ניתן להבין ש"אך את שבתותי", הוא להיות רק בשבת, להסיר את כל מה שאינו "שבתי" מעליי, את כל מה שאינו מעצם מהותי, ולהיות בה כפי שאני. מפגש נקי כזה הוא שיגלה את מי שאני בתוך תוכי – "לדעת כי אני ה' מקדישכם". לדעת שכשם שה' קדוש בעצם, כך בנו הקדושה היא חלק ממהותנו, חלק שלעולם לא תופרד מאתנו, חלק שאם אינה גלויה, זה מכיוון שעטינו על עצמנו קליפות. מכיוון ששכחנו מי אנחנו.
החיבור לשבת מגלה בי כמה אני משתוקק למהות היותר רוחנית שבי, כפי שדרש רבי שמעון בן לקיש את הפסוק וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ - כיון ששבת, ווי אבדה נפש. אותה נפש שנפח ה' בנו מתוך תוכו - וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַֽיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה, אני מרגיש לפתע כמה היא חסרה לי, כמה אני לא חווה אותה מספיק. ה' הפיח בנו נשמה בכדי לעורר את הגוף לחיפוש, וכך השבת ניטעה בין ימות החול, בכדי לעורר את המודעות וההשתוקקות לעולם הרוח.
אנחנו אמנם הגענו לעולם של חול, של חומר. ניתנו לנו בו יעדים, עבודה חומרית ורוחנית, אבל המטרה היא להתעלות אל מעבר לכל החומר, לזכור שיש משהו גבוהה בהרבה. בשביל זה יש שבת, צריך "לשמור" את השבת – לחכות לה [כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָֽר", האמור במעשה יוסף]. לזכור שכל מלאכת השבוע נועדה עבור אותם רגעים של שקט, של רוח, של חיבור. לדעת שכל מעשה נכון, גם בימות החול, מעלה את היכולת שלי להגיע לאותה השבת.
וכאן מגיעה התורה ומצווה - אך את שבתותי תשמרו – רק את זה. זו המטרה היחידה לשמה אתם כאן, כל השאר הם רק אמצעים.
