למה צריך תכשיטים? (הרב מנחם סוכות)
בתחילת הפרשה מסופר על התפקיד הרוחני הראשון שמתבקש משה לתת לאחר – לאחיו ולמשפחתו, וְאַתָּה, הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכַהֲנוֹ לִי. אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.
המדרש מתאר זאת כקושי: "כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, הֵרַע לוֹ", מדוע? האם לא היינו מצפים ממשה, העניו מכל אדם, שלא ירצה שכל תפקידי הקדושה יישארו בידיו, שיוכל לשמוח עם העברת חלק מהתפקידים לאחר ובפרט כשזה אחיו הגדול?
נקדים שאלה נוספת, שאלה של בעלי התוספות, במסכת שבת אומרת הגמרא: אמר רב יהודה, אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון. שנאמר "ויהי ביום השביעי, יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה [-וכתוב מיד אחר כך] "ויבא עמלק". ומקשים בעלי התוספות, הרי אותה השבת בה יצאו מהעם ללקוט מן, לא הייתה שבת ראשונה. שהרי ישראל קיבלו את השבת כבר בזמן חנייתם במרה.
בזמן החניה במרה נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", כשחכמנו מלמדים אותנו ששבת ניתנה במרה, האם המשמעות היא שהקב"ה החליט לגלות לעם חלק מהתורה אותה הוא עתיד לתת בסיני? כשחז"ל מלמדים אותנו שהאבות קיימו את כל התורה כולה, מה זה אומר? הרי עדיין לא ניתנה התורה, המצוות עדיין לא נמסרו. ובכלל, איזו משמעות יש לאמירה המהוללת של בני ישראל "נעשה ונשמע", הרי קודם השמיעה הם עדיין לא יודעים מה לעשות?
ניתן להבין את הדברים אחרת. התורה היא הדרך המכילה את שורש המצוות, השורשים שאינם צריכים את העולם הפיזי בכדי להתקיים. המצב אותו אנו מכירים, הוא מצב בו אין לנו איך להתחבר לשורש המצוות בלי לעורר אותן על ידי הפעולות הגשמיות. זו תוצאה של החטא, של ירידה, אך לא היה חייב להיות כך.
במרה ה' נתן לנו את השבת, את היכולת להיות במקום העמוק והנשגב שהוא שבת, רְאוּ כִּֽי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. הבורא "שם לנו" חוק ומשפט, לא היה צורך בסממנים הארציים. "שבת ראשונה" אינה הגדרה כרונולוגית, היא מהותית. השבת הראשונית הזו, הנקייה, היא שאילו שמרנו אותה כפי שהיא, לא יכולנו ליפול לשעבוד. ההבדל בין קיום התורה ברמה הזו של האבות, לבין זה של דורותינו. מוגדר בפסוק, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. האבות מחוברים לה' במקום שאין בו שכחה, שלא צריך זכירה. ואילו הדורות המאוחרים יותר, אנחנו, צריכים פעולות של חיבור, של הזכרה.
ישנו מדרש מעניין: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, אָמַר, מְגַרְשָׁהּ אֲנִי ... לֹא הִיא אִשְׁתִּי וְלֹא אֲנִי אִישָׁהּ. יָרַד לַשּׁוּק, הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי. אָמַר לוֹ, עֲשֵׂה לְאִשְׁתִּי תַּכְשִׁיטִים שֶׁל זָהָב. למרות שבפשוטו המדרש מדבר על מלך שאהבתו לאשתו מתגברת על כעסו. ניתן להבין גם רמז למצב שונה, למצב בו הכעס אכן מתגבר על האהבה הפשוטה השורה בין המלך לאשתו, אך, בכדי לשמר את הקשר, משתמש המלך ב"תכשיטים", הוא נותן לאשתו כלים שייפו אותה בעיניו. את מקומה של האהבה הפנימית, ייקח מעתה היופי החיצוני.
משה רבנו רואה במשכן וכליו, בבגדי הכהונה, תכשיטים שבאו ל"השלים" את החסר בקשר האמתי הפשוט. יותר מכך, כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ה"נרות" של אהרון, המצוות, רחוקות כל כך מהאור אותה רצה משה להנחיל לישראל, מהחיבור הבלתי אמצעי לתורה. גם הם בעיניו תכשיטים חיצוניים. על כך הורע לו.
אך למרות הפירוד, למרות שאנחנו נמצאים בדרך בה צריכים למצוא את הקשר על ידי עזרים חיצוניים, נותרו עדיין נקודות חיבור בין שתי הדרכים. הקב"ה אומר למשה בסנה , בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה. את הקשר הזה שבין יציאת מצרים, בין ההרגשה הנפלאה של הגאולה, לבין התורה, בא עמלק להרוס. אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. ואותה אנחנו יכולים לתקן על ידי חיבור מחודש של הלב לקדושה, על ידי "סמיכת גאולה לתפילה".
