כלל שצריך לפרט (הרב מנחם סוכות)

בפרשתנו משה מצוּוה ללמד את בני ישראל את הדרך ל"השראת השכינה" בתוך העם - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
למרות שהפסוקים מדברים על משכן פיזי שנבנה במדבר, יש כאן גם ביאור והדרכה למשהו כללי יותר, נצחי ואקטואלי יותר. איך עם יכול להביא לתוכו את השכינה, להשכין בקרבו את ההתגלות האלוקית השמימית?
העם, אותו הגוף שרוצה שעליו ולתוכו תרד השכינה, מורכב ממכלול פרטיו – מהמיוחדות שבכל אחד ממרכיביו. כאן מגיעה ההוראה, "מאת כל איש, אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי", הלימוד הראשון הוא, שהכלל יקח מכל אחד את הנדבה המיוחדת לו, את מה שרק הוא יכול לתרום לעולם. ללא התרומה הייחודית של כל אחד, הגוף אינו גוף ראוי, העם אינו עם.
אנחנו רגילים לדבר על סובלנות, על יכולת הכלה, על תרבות פלורליסטית, נדמה לנו כי בכדי לגבש חברה, די בכך שלא "נמחק" את כל מי ששונה מאתנו, זו טעות. חברה אמתית לא יכולה לקום למרות השוני שבין מרכיביו, אלא בגלל השוני. כשם שגופו של אדם מתפקד בגלל שכל איבר עושה את פעולתו המסוימת וממוקם במקומו הנכון, תוך שיתוף מלא עם הכלל. כך חברה תוכל לקום רק כשכל פרט יקבל את תרומתו של האחר. כשכל אחד יבין שאילולי המיוחדות והשוני שתורם כל אחד לכלל, הייתה החברה גוף לא יעיל, לא מתפקד, וודאי לא ראוי ל"רוח חיים", לשכינה.
בן זומא לימדנו בפרקי אבות, איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אם אתה פוגש מישהו ואין לך מה ללמוד ממנו, אתה לא מוצא בו משהו ייחודי שרק הוא יכול ללמד אותך - החיסרון הוא בך, וודאי אינך חכם מספיק. לו חכמת, היית לומד ממנו.
ישעיהו הנביא מתאר את "שיח" המלאכים כ"וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר", על פי התרגום הפירוש הוא "ומקבלין דין מין דין" כלומר, מקבלים זה מזה. גדולת המלאכים היא ביכולתו של כל אחד לקבל מהאחר.
ואיך אפשר להגיע לדרגה הזו? איך יכול כל אחד להתעלות מעל האגו? להבין שדעתו השונה של חברו חשובה לא פחות מדעתו שלו?
זו דרגה אליה ניתן להגיע רק מתוך שלום. אצל המלאכים מגדיר זאת בלדד השוחי באיוב במילים המפורסמות - "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". והמלאכים מגיעים לשלום, מכיוון שיש להם מטרה משותפת, מטרה שאינה אינטרס אישי של מי מהם. כוונה שכולה "לשם שמים", היא שמביאה עליהם את השלום.
כאן מתחילה העצה הראשונה בפרשתנו "ויקחו לי תרומה", רש"י מבאר את המילה "לי" – "לשמי". יש כאן דרך אותה מלמד משה את ישראל, בכדי שנוכל למצוא ולרצות את המיוחד שבחברנו ובדעותיו, עלינו להגיע לשלום, בכדי להגיע לשלום אנחנו חייבים להיות מאוגדים סביב מטרה משותפת ושאינה אינטרסנטית.
ומהיכן באמת ניתן לעורר ב"כל איש" – בכל אדם, את הרצון הזה, את הנדיבות הזו?
המדרש כאן דורש דרשה נפלאה. את הפסוק בשיר השירים "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", דורש המדרש-- "אני ישנה" ממעשה העגל, "ולבי ער" - והקב"ה מרתיק עלי, הוי "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". מי נמצא עמוק בתוך לבנו? אומר המדרש, תוך לבנו הוא הבורא - צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי, אֱלֹקִים לְעוֹלָם. גם כשאני לגמרי ישן, רחוק ומרוחק, אפילו בשיא החטא, זה רק בחיצוניות. הלב שלי תמיד מחובר לבורא. כשאדם מחפש את נדבת הלב, מקשיב לעומק לבו, הוא יכול לעורר רצון נקי וטהור וכשהרצון הזה משותף לכולם, הוא מביא שלום. "הוא, יעשה שלום עלנו".
ואנחנו לא מסתפקים בשלום, אנחנו מתפללים שנזכה לשלום כזה שיאפשר לנו להכיר בטוב שיש בכל אחד. בכך שהשוני של האחר, הוא שמאפשר את השלמות שלנו כעם - "ועל כל ישראל", והוא שיביא עלינו ולתוכנו את השכינה, את הגילוי הקדוש ביותר והעמוק ביותר שניתן להכיל עלי אדמות.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

הדפסה