לגלות את השיר (הרב מנחם סוכות)
לאחר שחווים ישראל את החוויה העצומה של קריעת ים סוף, לאחר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם", מציגה התורה שתי תגובות ברציפות, הראשונה, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, העם מגיע לנקודת מפנה באמונתו. והשנייה, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'", הם מתחילים לשיר.
האם יש קשר בין הדברים, בין ההפנמה האמונית לבין החוויה הרגשית, שתי תגובות כל כך שונות לכאורה? איך ייתכן בכלל שרק עתה מתפתחת בעם האמונה? האם אפשרי שלאחר שמוציא אותם הבורא ממצרים, למרות כל עשרת המכות שקדמו לכך, בני ישראל עדיין לא האמינו בה' ובמשה?
ועוד שאלה, תחבירית לכאורה, האם הביטוי "אז ישיר" לא נראה קצת מוזר? האם לא היה נכון יותר שהמילה "אז" תגיע בהתייחסות לתוצאה מצופה ותכליתית כמו היראה או האמונה ולא בהקשר של השירה שמהווה בסך הכול תגובה ספונטנית של העם? האם משפט כמו "אז ייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וישירו משה ובני ישראל" לא היה נשמע טוב יותר?
כאן מתגלה לנו תובנה עמוקה, השירה אינה תוצאה, השירה היא מטרה! היא מטרה חשובה כל כך שלא רק שמהווה את מטרת הגאולה, היא גם מסבירה את מטרת הגלות!
עיקר הקושי של הגלות הוא המרחק שנפער ביננו לבין עצמנו, כשהפנים שלנו מוסתר כל כך, עד שהוא חסום גם מאתנו. על גלות זו הפנימית מבקש דויד, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי - לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ, כי אז, בבוא הגאולה, כשהאדם נחשף לעומק מהותו, מתפרצת השירה החנוקה בתוכנו, השירה שהעמיקה עם כל מכה שבאה עלינו, עם כל יום שהיא לא מצאה ביטוי לעצמה.
בשיר השירים ממשיל אותנו שלמה ליונה, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה", כאשר דווקא ההסתר הזה הוא שמביא את הערגה ל"הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ", לכך שהקול יפה כל כך - "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב".
המטרה לשמה בחר בנו ה' מפורשת בספר ישעיהו, עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי - תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. בקריעת הים כשגאתה השירה בלב העם, ברגע זה הם הבינו למה הכינה אותם הגלות, איזו מטרה נשגבה ייעד להם הבורא שללא כור ההיתוך, ללא הקושי של הגלות, לעולם לא יכלו להגיע אליה.
ברור שגם עד עכשיו האמינו ישראל בה', בייחודו ובכוחו, והלא "לכתך אחרי במדבר" הוא סימן מובהק לאמונה. אבל כאן קרה משהו שונה, ברגע זה ממש, עוד לפני שפרצה השירה מפיהם, הם פתאום הבינו הכול, הם האמינו לא רק במי שמוציא אותם ממצרים, אלא גם במי שהכניס אותם לשם.
המדרש כאן מסביר מדוע אנחנו מזכירים את קריאת ים סוף כל יום לפני התפילה, כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה והקריעה , התפילה היא השירה, אותה השירה שיכולה לפרוץ כשנבין לא רק כמה ה' מטיב עמנו, אלא גם למה הוא מביא עלינו את הקשיים. הזכרת קריעת הים היא זו שמזכירה לנו להתכונן לשירה שתפרוץ מתוכנו ברגע שרק נשתחרר, שנתחבר.
כשם שבתחילת השעבוד הפרשה "סתומה", חסר בה אותו הרווח שבין פרשה לפרשה, הרווח שנותן לנו אפשרות להתבונן, להפנים. כך פרשת השירה, בצורת כתיבתה בתורה, מלאה ברווחים, בכל שורה. כשם שהגלות סוגרת לא רק את האדם אלא גם את יכולת החיבור שלו לתורה, לעצמו, כך הגאולה לא רק פותחת את האדם, היא פותחת גם את יכולתו לגלות את העומק שבתורה, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", את אותה התורה, אותה השירה שהכרנו בעבר, אנחנו יכולים עכשיו לשיר, עתה היא פתוחה לגמרי ואנחנו יכולים לחוש אותה כפי שהיא, לגלות בה את אותן הסודות שהעמיקו בשעות ההסתר.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
