יעקב אבינו לא מת! (הרב מנחם סוכות)
במסכת תענית ישנה גמרא תמוהה מאוד, אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת! וכששאלו אותו את השאלה המתבקשת: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? - האם כל התהליכים המפורטים בפרשה של בכי והספדים, של חניטה ושל קבורה היו בחינם? הוא עונה, תשובה שנראית מנותקת מהשאלה, "מקרא אני דורש".
הפרשה שלנו, פרשת וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, היא "פרשה סתומה", היא כתובה בתורה ללא הרווח המקובל לפני כל פרשה. רש"י מביא את שאלת חז"ל: למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? ואת תשובתם: לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם.
מדוע הרמז לאותה גלות שמתחילה לאחר מות יעקוב, מופיעה דווקא במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים"? מה בכלל המשמעות של סתימת העיניים והלב? מדוע דווקא אברים אלו?
כשהתורה רוצה ללמד אותנו להיזהר מדרכים לא נכונות היא מצווה, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, העיניים והלב הם אלו שיכולים להנהיג את האדם ולהוביל אותו. לכן גם את התפילין אנחנו מניחים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש בין העיניים. בפרשה הקודמת למדנו על האיחוד של שני הכוחות המובילים את עם ישראל, יהודה ויוסף, יוסף הוא הכוח של העיניים, של המרחק ושל הגובה וכפי שמרומז בברכת אביו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, ואילו יהודה הוא כח הלב, כח הפנימיות, וגם את השייכות של יהודה לידיים מרמז יעקב בברכתו - יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ.
אנחנו רואים את העולם בעיניים, מרגישים אותו בלב, אבל לא תמיד העיניים פקוחות לראות את מה שקורה באמת, לא תמיד הלב פתוח לחוש את העולם כפי שהוא. האם זה אומר שאנחנו אבודים? האם כשהעולם מחשיך עבורנו, אין לנו איך למצוא דרך?
כאן מלמדים אותנו חכמנו שלא, שכשם שיש "אספקלריה המאירה" – דרך לראות את ה' באור. כך יש "אספקלריה שאינה מאירה" – יש דרך לגלות אותו בחושך. לא רק אנחנו לפעמים "סתומים", גם לתורה יש "פרשיות סתומות", יש דרך של גאולה ויש גם דרך של גלות.
את המצב הזה מכנה שלמה גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. הגן הוא הלב, הנסתר, והגל מסמל את העיניים, לעיתים שניהם נעולים, אך הם אינם מאבדים בכך את כוחם.
איך מתנהלים בתוך החושך? כשהעיניים מכוסות, כשהלב חסום?
חז"ל מלמדים אותנו שהרווחים שבין הפרשיות נועדו "לתת ריווח להתבונן", בשביל להבין משהו לא מספיק לראות אותו, צריך גם להתבונן בו, לרדת לעומקו. אבל זו דרך של אור, בזמן שניתן לראות את הפרטים. כשנמצאים בחושך, ב"פרשה סתומה", אין אפשרות לרדת לפרטים, ולכן חוזרים לכלל, מקבלים את המציאות הפרטית כחלק מהתנהלות כללית, זוכרים שאלו עיננו ולבנו שחסומים, שאילו רק נפתחו לרגע, הכול היה ברור.
דווקא כאן, כשהכול סתום, מגלה לנו הבורא שאפילו "בארץ מצרים", בשיא החושך וההסתר, "ויחי יעקב", ניתן להתחבר לנקודה של חיות בכוחו של יעקב, כוח האמת. איך אפשר להתחבר לאותה תובנה כשהכול חסום בתוכי? את זה מלמד רבי יוחנן "יעקב אבינו לא מת!", האמת הזו תמיד נמצאת, ואם בחוץ נראה אחרת, אפילו כשאתה רואה מוות, חניטה, קבורה. "מקרא אני דורש" - הנביא עמוס קורא: כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ, צריך לדרוש, לחפש ולבקש את ה'. אם נמשיך ונשתוקק, גם בשיאה של חשיכה נמצא כי יעקב אבינו לא מת, כי האמת מאירה גם בשיא חשכות מצרים, כי ישנו טוב עצום המסתתר מאחורי אותם המהלכים הסתומים לנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
